אאא

לא עלה בידי לנסח הספד של ממש הראוי להתכבד בו, אך אנסה לתאר כמה קווים מזווית ראייתי, על דודי הדגול - הרב אורי זֹהר (תפסיקו כבר לכתוב זוהר).

גדלתי בבית של בעלי תשובה, אבא - איקא ישראלי ז"ל - נחשב ראשון השבים, ובין הגיסים התקיים ויכוח ארוך שנים: אבא סבר שהחזרה בתשובה היא לא רק הסתופפות תחת כנפי השכינה, אלא גם מעבר סוציולוגי. ההשתייכות החברתית המובהקת של אבא היתה למגזר החרדי, עם חסרונותיו ומעלותיו. הוא תמיד אמר "לקחתי את החבילה הזאת כמו שהיא. אין מושלם, אך בחרתי בחבילה הטובה ביותר". הוא קיבל על עצמו את ערכי החברה, גם השוליים ביותר.

רבים מדור החוזרים בתשובה חבים לאבא את "זכות הנורמליות". לגור בקהילה חרדית, לשלוח את הילדים לתלמודי תורה ובתי ספר נורמליים, להתלבש כמו כולם וכו'. לאבא משויכת האמרה השנונה: "הפסקתי להיות בעל תשובה כשהתחלתי לדבר בתפילה". ר' אורי מעולם לא דיבר בשעת התפילה.

כשהייתי בא עם איזה דין מחודש, היה אבא עונה: "פוק חזי מאי עמא דבר".

אבא סבר, שלהיות מיוחד זה הדבר הכי קל. בגד שונה, תסרוקת שונה או כמה מילים גבוהות - הופ, אתה מישהו. אבל להיות כמו כולם - הרבה יותר קשה. יש לך הרבה על מה לוותר.

לעומתו, ר' אורי היה ההיפך הגמור. הוא סבר שבעלי תשובה לא יהיו לעולם חלק אינטגרלי מהחברה החרדית, קודם כל כי החברה החרדית לא תקבל אותם, וגם כי יש מה להפסיד בהשתייכות הזאת. לכן החליט לפתוח מגזר חדש. מגזר בעלי התשובה.

בתחילת דרכו הוא נכנס פעם לחנות בשר, ראה את התור הארוך והכריז "אורי זהר". הוא היה רגיל שהנוכחות שלו מקצרת תורים, אך הופתע לשמוע את בעל הבית קורא לעברו "עליכם השלום, יצחק הקר"...
התגלית הזאת, שיש כאן בארץ ישראל אנשים שהשם אורי זהר אינו אומר להם דבר, הכתה בו.

אורי החליט להישאר "בעל תשובה". באירוסין של בנו הצעיר הוא בחר לשבח את החתן כך: "למרות שהחתן למד בישיבת חברון, הוא נשאר בעל תשובה".

סביב ר' אורי סבבו תמיד בעלי תשובה, את ילדיו ונכדיו השתדל להשיא לבעלי תשובה, השיח בבית היה שיח "רוחני": מיסטיקה, תיאולוגיה ורעיונות עילאיים וערפיליים של רצון ה' ודבקות. כמעט כל אחד מילדיו ונכדיו העביר אותו מסלול מייגע, דרך עצמאית, בועטת, עיקשת, מאתגרת. כולם חיפשו את דרכם בעבודת ה'.

שלא נטעה, ר' אורי לא נשאר עם רגל אחת בחילוניות. לא ולא. הוא חצה את הקווים וזרק כל מה שהיה "שם". הוא בז לאמנות, בז לערכי החילוניות וזלזל בחיים הריקניים של אלה שנשארו בחוץ.

כיום, בעלי תשובה יכולים להישאר במרחב הנוח להם, לא מחליפים את הלבוש ואת החברים, לא את הסביבה והמקצוע, אלא ממזגים חיי תורה בחיי עולם. לא כן אורי זהר.

לשאלה אם אין לו געגועים לימים ההם, התשובה היתה: האם אתה מתגעגע לשחק בקוביות בגן? האם זאת אומרת שלא היה כיף בגן? כך גם אני. אני נזכר באהבה בימים ההם, אבל לא מרגיש רצון לחזור לשם. התבגרתי.

קשה להכריע בין הצדדים. הדרך העצמאית של ר' אורי מחייבת מאד, היא אמנם טומנת בחובה סכנות, אחת מהן היא שמי מהילדים ימצא את עצמו בחוץ, או ימצא את האמת הפנימית שלו בבודהא... אבל מנגד היא דרך מאתגרת, מחייבת ואמיצה מאד.

דרכו של אבא הרבה יותר כנועה ואלגנטית, היא לא מתיימרת לדעת הכל ולהכריע בכל שאלה, היא שמרנית יותר ומתונה יותר. היא לא פחות אמיתית, היא מתכתבת עם האדם על חולשותיו.

למרבית הפליאה, בבית הסולידי של הורי היו פרטי אמנות, ספרים חיצוניים, ריהוט בטעם טוב, מוסיקה טובה, מאכלי גורמה והרבה "עולם הזה". אצל זהר הכל היה "אמיתי" יותר, חף מכל סממן גשמי. שלחן עץ, כסאות עץ, כוננית ספרים עמוסה העשויה ברזל גס ומדפי עץ, מיטה מתקפלת, קירות חשופים, פה-ושם נתלה עליהם ברישול פתק עם איזה פסוק מוסרי או חיזוק האמונה, ולצידו רישום קליל של פרח או בלון.

בית זהר היה מלא הומור, סוער וחי, אבל חף מכל סממן חילוני. החיים נחוו שם על אסטרואידים, חגגו ימי הולדת, שרו בקולי קולות, בירכו ברכות מעומק הלב, הדגישו את התפילות והברכות, קיימו המון מצוות, הודו להשם יתברך על כל דבר וביקשו המון פעמים סליחה זה מזה.

בית הורי היה סוער לא פחות, הקירות רעדו מוויכוחים, כמו אצל זהר, וכשהיינו שתי המשפחות יחד - הסערה היתה עד לב שמים, אבל לא שרו שירי שבת, וברכת המזון היתה מנומנמת.

גדלנו יחד, טיילנו יחד, אכלנו יחד - חווינו הכל יחד, היינו שכנים ובני משפחה, המשפחה היתה קטנה - לאורי אין אחים, לאליה יש רק אחות אחת - אמי.

ההבדלים בין הבתים היו גם בין שתי האחיות, ולא רק בין הגיסים. אצל זהר הילדים בסנדלים תנכיות. אבא נעל "באלי"... אצל זהר הטחינה מוגשת בקופסת פלסטיק של 4 ליטר, ואצלינו מה שהוגש, הוגש בפורצלן (טחינה לא הגישו לשלחן שבת...).

הרבה מזה נובע מאופי, ולא רק מהנהגה ואידיאלים. ר' אורי היה אדם אינטליגנטי, פיקח, הבין היטב בנפש האדם, מוכשר מאד, מהיר תפיסה, וגם סוער, תוסס, אמיץ ומאד מצחיק.

אורי נשאר תמיד במרכז המעגל. לא הייתי מוותר על ליל-שבת של יומולדת, כך ירימו אותי הזֹהרים על כסא. בלילות אורי מתעטף בכחולצ'יק - ציפה ענקית שעטה על גופו ושעשע את הילדים.

אני מתאר כאן תיאור מאד אנושי, אמנם לא נפוץ כל-כך, אבל אנושי לחלוטין, אך מעל הכל ריחפה אווירה רוחנית. הכל נעשה ברצינות תהומית. שרו ברצינות, צעקו ברצינות ואפילו צחקו ברצינות.

פעם נכחתי בחדר כשר' אורי למד עם מישהו בחברותא (זה מה שהוא עשה רוב הזמן. מאמצע הלילה עד אמצע הלילה שלמחרת). נכנס אחד מהבנים והודיע מה מצב הניקוד במשחק כדורסל. אורי מרים את עיניו מהספר ומכריז: ברוך השם. תודה רבה. תמשיך לעדכן. וחוזר לתלמודו.

כמה דקות חולפות ושוב חוזר הבן עם תוצאה עדכנית ואורי שוב שמח ומתפעל.
אליה אומרת: אויש, תפסיק עם השטויות האלה.

אבל אורי משיב: מה את מדברת! זה פיני גרשון! מקדש שם שמים!
ומסביר לי: אומרים אורי זהר, אבל את מי אורי זהר מעניין, כמה אנשים רואים ושומעים אותי? אבל פיני גרשון - לא משחק בשבת. הוא הולך ברגל. הוא מקדש שם שמים ברמה שאני רק יכול לחלום.

אולי על השילוב הזה, של לחיות חיים מלאים, ועם זאת רוחניים, התכוונו אלו שדיברו על גשר. חיים שיש בהם שאריות מהעולם ההוא, אך מוקדשים לעולם גבוה.

אנו רגילים לבתים שהניסיונות בהם נתקלים בני הנוער, לא דומים לניסיונות שחוו הוריהם. ישנם פערי תרבות ותפיסה בין החוויה שההורים משתדלים להשרות בבית, לבין החוויה אותה מבקש הילד לקלוט.

שמעתי פעם, שהעובדה שיש בדרך כלל צמחים ריחניים בבתי כנסת מבני עדות המזרח, מחברת את הנוער, כי זכרונות הקשורים בריח הם הזכרונות החזקים ביותר.

קשה לייצר אווירה מלאכותית. האווירה היא משהו שנוצר לא דרך המילים שלנו ולעיתים אף בניגוד אליהם.

האווירה של בית זֹהר, היתה אווירה של ביקוש אמת. את הכל רוצים באמת. זה באמת אכפת, זה באמת חשוב, אתה חשוב. מישהו נכנס לבית ור' אורי מכריז: אור נכנס הביתה, חכמת אדם תאיר פניו. ואתה מאמין לחוויה שלו. לא דווקא למילים, אלא לאהבה הכנה. טוב שבאת.

בחלוף השנים, לומדים לסלוח על עקרונות מאד חשובים, על המקרר תלוי פתק בכתב יד בו ציטוט מהחפץ חיים "כל זה תלוי לפי ההנהגה שהנהיג עצמו עם הבריות, אם דרכו היתה לדון אותם לכף זכות, דנים אותו גם כן לזכות".
על הדלת פתק ועליו ציטוט מהפיאסצנה "לעשות טובה למישהו".
מעל ראשו של אורי גוויל-קלף קטן ועליו המילה "שיויתי", נעוץ במסגרת של תמונה ובה המילים "אין עוד מלבדו".

אורי מעלה לרדיו את אחד הנכדים, זאטוט חמוד ששר יחד עם סבא "באהבה ציטער" ( = לרעוד באהבה, גילו ברעדה).

אותה חווית הזדהות אוהבת ועוטפת, אותה אכפתיות, חודרת אליך בין אם זה בצעקות מקרב לב, במבט עמוק של הקשבה, בטרלול של ריקוד סוער או בצחוק פרוע. אתה אהוב. והחוויה הזאת עוצמתית ובלתי ניתנת לניתוק.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

וכאן מגיע השבח הגדול והמיוחד שהיה באורי. הוא נלחם על הכל. כשהמלחמה דרשה ממנו להכריע את עצמו - הוא עשה גם את זה. הוא ניצח את עצמו. הוא הפך לאדם סבלני וסלחן שלא כטבעו. עם הזמן למד להכיל גם את החילוניות וגם את הנשירה של בני נוער. "הם כולם אנוסים" שב ואמר. הוא דיבר במתינות, הכיל, אהב, וכיבד כל אדם. לדעתי - זה החלק המיוחד ביותר בדרכו. ראינו גיבורים, ראינו צדיקים, צנועים, ענוותנים וחכמים רבים, אבל אדם שאורחות חייו התנהלו על פי האמונות שלו גם כשזה נוגד את האופי שלו - זה דבר יוצא דופן.

הבוז והציניות היו באופי, זאת לא חכמה. הפשטות וההמוניות באו לו בקלות, אבל הכבוד והענווה לא היו באופי, ובכל זאת כך הוא חי. הוא הקשיב רוב קשב לכל אדם, ענה במתינות ובהרבה כבוד, ידע להתנצל, ידע לסלוח, ידע להתגבר.

ר' אורי עבד את ה' באמת. לשם כך הוא ויתר על כל מה שהיה לו. בין אם אלה דברים שקיבל במתנה (הכשרון, הזמן, הנשמה ואפילו הגוף) ובין אם אלה דברים שהוא השיג לבד (הצלחה, כסף, כבוד) - את כולם הוא הקדיש לעבודת השם עקבית ורציפה, בהתמודדות יומיומית ובכוחות עילאיים.

ועוד מילה. אהבתי את אורי מאד. ואני חייב לו הרבה הכרת הטוב גם במישור האישי.
מקווה שהדברים יתקבלו באהבה כפי שנכתבו.