בנימין, אני מוכרח לכתוב מכתב. לא עליך, אליך.
אני מרגיש שאתה עדיין פה איתי, הזיכרונות צבורים עמי, חזקים משאר הזיכרונות, וזה דווקא בגלל שהשתדלת לא להשאיר חותם.
אני זוכר שהגעת אלינו באמצע הישיבה, שקט, עליז, מחייך לכולם. אני זוכר שאמרו: עוד אחד הגיע אלינו מצרפת. עוד בחור הגיע ללמוד, לסיים, לחזור לשם.
לא קלטנו, לא עיכלנו, אבל היית אחר.
לא רק אנחנו אשמים בכך שלא קלטנו, גם אתה. נחבאת אל הכלים, הסתרת הכול. כן, רק באחת הדרשות (בתקופת האירוסין) גילינו שנבחנת סיכה על כל המסכתות שנלמדו בישיבה. ככה, בלי כתבה מיוחדת. וגם זה נגלה באקראי על ידי בחור שראה אותך יוצא מהחדר של ראש הישיבה. עד אז רק שניים ידעו את הסוד.
אני נזכר, ליל שישי, הלכתי ללמוד קצת בבית הכנסת הסמוך. זוכר אותך רכון על הגמרא, על הדפים, אפילו לא שמת לב שנכנסתי, ממשיך לסכם. סיימתי, שאלתי אותך אם אתה רוצה לצאת לאנשהו, אולי לסיבוב, אמרת שלא. לא מתחשק לך. ברור שלא התחשק לך, התחשק לך ללמוד. ורק אז הבנתי להיכן אתה נעלם בלילות. ובבקרים, כמובן, לא ראו סימן למאמץ.
שטייגען עד הסוף, בלי ויתורים. בלי הנחות.
ולא, לא מדובר פה בבחור הזה שמנסה להסתיר, פותח עיתון מעל הגמרא. מדובר פה בבחור שלא חיפש להתבלט, חיפש ללמוד. זה לא שהשקעת אנרגיה בהסתרה, רק לא השקעת שום דבר כדי שיגלו את זה.
אני זוכר את אחד מאנשי הצוות אומר: הוא מקיים בגופו את 'הוי גולה למקום תורה'. זה היה נשמע מוזר, מוגזם, זה נראה בסך הכול בחור 'רגיל' שהגיע ללמוד. לא ידענו להעריך.
צניעות, ענווה, על זאת הייתה גאוותך.
וכן, איך שרק במסיבת חנוכה גילינו באקראי שאתה מוזיקאי ברמה מאוד גבוהה. מי שמכיר קצת את התחום יודע שמי שאוהב לנגן מאוד קשה לו בלי זה, אבל עליך לא ראו. וכי מתי היה ניתן לראות? האם בשעות הלילה המאוחרות עת חזרת עם שקית מסתורית, שהכילה רק כמה דפים כתובים ועט?
אמרת שאתה רוצה לגור בארץ, ככה, רחוק מההורים. כמעט ללא קרובי משפחה בארץ הקדושה, רק אתה והקדושה. וגם בתקופה הארוכה כשהיית רחוק מהבית, נשארת כמו שיצאת, נאמן לבית הוריך, למסורת, לא נותן למרחק להשפיע עליך.
אני זוכר איך שבתקופת האירוסין לא ראו עליך שאתה שונה מחתן רגיל. נכון, היו סדרים שהחסרת, אבל לא אחזו שאתה צריך להיות גם האבא, השווער, והחתן, הכול ביחד. לא ראו עליך. בין חיפוש דירה לקניית נדוניה - למדת. בין קביעת אולם לחיפוש חליפה - רק רוגע, עדיין מתייחס יפה לכולם.
באותה התקופה, נתת לחברים להתרגש איתך, למרות שזה הציק, אמרת לי שזה מפריע לך, אבל לא היה לך את הלב להרוס להם את ההתרגשות. העמדת את עצמך בצד, בשביל כולם, כרגיל.
זכיתי ללמוד איתך מעט בתקופה הזאת, זוכר אותך מתעקש להבין 'נתיבות' מוקשה. שלוש, ארבע פעמים, לא מרפה. בסוף הבנת, והסברת לי. זוכר אותך מכין 'חבורה' לתפארת. בסוף לא מסרת אותה, לא היה זמן, היה לי אכפת על זה, ואתה לא הבנת מה זה משנה. "העיקר העמל", אמרת. אכן העיקר העמל.
היה מאלף לחיות איתך, ספר תורה ומוסר חי. תהיה חסר לנו.
סליחה שלא הערכתי אותך מספיק. סליחה שאני חושף את מעט סודותיך הידועים לי.
החותם בדמע, חברך יוחנן.
שמו ללימוד: בנימין ידידיה רחמים בן יבדלחט"א הרב משה חיים
0 תגובות