בבית הכנסת 'אהל שמשון' בבני ברק נערכה עצרת מספד והתעוררות בעקבות הטרגדיות הקשות שפקדו באחרונה את הציבור החרדי, בהירצחו של הרב ישי פור ז"ל בכולל חזון איש ובפטירתה של האישה הצעירה איילה דוידזון ובנה ז"ל, בתאונה המחרידה בכביש 1.
בדברי התעוררות ונהי שנשא הגאון רבי שמואל אליעזר שטרן, רב מערב ב"ב, הוא ביכה את הטרגדיות ואמר כי "ברור כשמש שהאסונות האלה מצביעים במידה מסוימת על 'ושב מאחריך'".
דבריו המלאים של הגרש"א שטרן:
"ויצא לבם ויחרדו ויאמרו איש אל אחיו: מה זאת עשה לנו אלוקים?", השאלה הזאת צועקת עד לב השמיים! מה זאת עשה לנו אלוקים?
אנחנו כולנו מזועזעים עד עמקי נשמותינו על הטרגדיות הנוראות, שבר אל שבר יחדיו ידובקו. איננו מתאוששים מאסון אחד וכבר רח"ל נוחת אסון נוסף. ואיזה אסונות! הנשמע כדבר הזה? אישה צעירה צדקנית, חובקת עולל רך בשנים, שרק עכשיו ראה אור עולם, ונוסעת כדי לאגור כוחות כדי להמשיך לנהל את הבית שלה על אדני התורה והיראה בכזאת מסירות, בכזה צדקות שאין כדוגמתה. ולפתע נקפג פתיל חייהם, והם נפגשים למעלה, בגנזי מרומים. אנחנו שואלים: על מה עשה השם ככה? מה חרי האף הגדול הזה?
הנשמע כדבר הזה, שאברך יושב בבית המדרש, מקדש מעט, שוקד על התורה, ופתאום בא בן בליעל ומקפח את חייו? אם יהרג במקדש השם? אנחנו, העיר הקרובה לחלל, עלינו מוטלת החובה להתאסף יחד ולעשות חשבון נפש, כמו שנביא אומר: "אספו עם, קראו עצרה". וכי חשיד קודשא בריך הוא דעביד דינא בלא דין? בלי ספק שהמכות האלה באות לעורר אותנו מתרדמתנו. ואם המכות חזקות וכואבות, זה סימן שהתרדמה ג"כ עמוקה. לכו ונשובה אל ה'. כי הוא טרף וירפאנו.
ואם חלילה נשארים אדישים ואינם מתעוררים לשוב הרי זה גורם להביא עוד פורעניות, ומסתמא הקריאו כבר את לשון הרמב"ם בהלכות תענית (פרק א'), שזה נוגע לפרשתינו וזה נוגע לתקופה שלנו. "מצוות עשה מן התורה לזעוק ולהריע על כל צרה שלא תבא ודבר זה מדרכי התשובה הוא שבזמן שתבא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להם ככתוב (ירמיה ה' כה): עוונתיכם הטו אלה, וזה הוא שיגרום להסיר צרה מעליהם, אבל אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרית נקרית, הרי זו דרך אכזריות, וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, וזה הוא שכתוב בתורה (ויקרא כו כז כח) 'והלכתם עמי בקרי, והלכתי עמכם בחמת קרי, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהוא קרי, אוסיף לכם חמת אותו קרי. וכ"כ רבינו יונה בשע"ת.
זאת אומרת שמי שלא מתעורר לשוב, שידע שהוא נכלל בהגדרה של הרמב"ם "הרי זו דרך אכזריות". ואם חלילה וחס, חלילה וחלילה, יהיו עוד אסונות, יש לו יד בזה, הוא לא יכול להגיד "ידינו לא שפכו". אנחנו חייבים, רבותיי, כל אחד ואחד, לעשות את חשבון הנפש שלו, ולשוב בתשובה שלמה, שלא יהיה "לשוא הכיתי את בניכם, מוסר לא לקחו".
על אסונות על טבעים כאלו אין בר דעת בעולם שיאמר שהם רק מקרה, וכל אחד שמתחמק להסיק מסקנות של תשובה הוא אכזרי ואינו יכול לומר ידינו לא שפכו.
לב יודע מרת נפשו, אך בכל זאת שני נקודות שראוי להזכיר ולעורר, רבותיי. אנחנו כולנו יודעים שהעניין של צניעות וקדושה במחנה ישראל זה גורם להשראת השכינה. ואם חלילה וחס זה החומה הזאת נפרצת, "ושב מאחריך". ברור כשמש שהאסונות האלה מצביעות במידה מסוימת על "ושב מאחריך", כי אם היינו בדרגה של "השם אלוקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך", היינו ניצולים מכל המקרים הקשים והרעים. כשרואים את הטרגדיות הנוראות האלה, צריכים להשתדל לדאוג שהשכינה תחזור למחנה ישראל והיא תגונן עלינו, תציל אותנו מכל מיני פגעים ורעות, וגזירות קשות ואכזריות.
מפורסם בשם מרן החזון איש, שכמו שהתורה היא היסוד והבסיס של הגברים והיא שומרת עליהם מהיצר הרע, בראתי תורה תבלין, אצל הנשים היסוד הוא הצניעות. מדת הצניעות היא שומרת עליהם ומגינה עליהם, זה התבלין, הבניין של כלל ישראל בנוי על הצניעות של הנשים, כה תאמר לבית יעקב, מתחילים עם בית יעקב. אי אפשר לבנות את כלל ישראל בלי "ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך.
ושיהיה ברור שהאדם אחראי על מה שקורה בבית שלו, ואינו יכול לומר "ידינו לא שפכו". כתוב ברמב"ם בהלכות סוטה, וכ"ה בסוף שו"ע אבהע"ז ואין חולק!, (הראב"ד לא חולק, והרמ"א לא חולק, מוסכם על כולם): "וכל מי שאינו מקפיד על אשתו ועל בניו ובני ביתו, ומזהירם ופוקד דרכיהם תמיד עד שידע שהם שלמים מכל חטא ועוון, הרי זה חוטא". מבהיל על הרעיון, איזה דברים כדורבנות! "כל מי שאינו מקפיד על אשתו ועל בניו ובני ביתו ומזהירם, ופוקד דרכיהם תמיד". כל הזמן הוא צריך להיות, עם עיניים פקוחות, "עד שידע שהם שלמים מכל חטא ועוון, הרי זה חוטא", שנאמר: "ופקדת נווך ולא תחטא". על ידי שיהיה "ופקדת נווך", תעמוד על המשמר, אז "ולא תחטא".
פוקד דרכיהם תמיד, לדעת איפה הילדים מסתובבים, ועם מי הם מתחברים, ולאיזה חנויות הם נכנסים – חנויות שאין להם הכשר, לא להכנס. ועיניו תמיד על הנשים, על הבגדים ועל מקומות העבודה שלהם. איי איי, כמה פרצות יש! הרב וואזנר היה תמיד זועק נגד זה, שנשים הולכות לעבוד במקומות שלא כל כך כשרים למהדרין, ויוצאים הרבה קלקולים מזה. איי, "ופקדת נווך ולא תחטא".
אולי אפשר להוסיף "ולא תחטא", כתוב בפסוק "והייתי אני ובני שלמה חטאים". תחטא זה מלשון חיסרון. איי, אם תפקוד כל הזמן, אז לא יחסרו לך נפשות בבית, לא יהיו נשירות, ולא יעזבו את הבית הילדים, או חלילה וחס האישה. הבית יישאר משכן שלם, בלי חיסרון. אבל צריך שיהיה "פוקד דרכיהם תמיד". לשמוע בקולו של הרמב"ם והשולחן ערוך. "פוקד דרכיהם תמיד, עד שידע שהם שלמים מכל חטא ועוון". בלי היסח הדעת, כל הזמן, לעמוד על המשמר. ואם לא, אומר הרמב"ם, הרי זה חוטא. השם ירחם. אבל אם עומדים על המשמר, ברור שצריכים גם כן שמירה מן השמיים. "אם השם לא ישמור עיר, שווא שקד שומר". אבל צריכים את השמירה מכאן, מהבית, ואז ודאי שהקדוש ברוך הוא גם כן ישלים את השמירה שלו.
עוד דבר אחד רצוני לעורר, רבותיי. יש לעורר על החובה של 'ציפית לישועה'. שואלים את הבן אדם שמגיע למעלה: האם חיכית, – "ציפית לישועה!" הרמב"ם אומר: מי שלא מחכה לביאתו, אינו מאמין בתורה ובמשה רבינו! זה לא עוד, איזה תוספת, אלא זה חלק מהותי של האמונה בתורה ובמשה רבינו!
הגמרא דורשת: "'ציון דורש אין לה' — מכלל דבעיא דרישה". "וביקשו את השם אלוקיהם ואת דוד מלכם" — תנאי שמעכב את הגאולה זה כשאין דרישה ואין בקשה! חיסרון הדרישה מונע ומעכב את הגאולה. ומלבד זה, זה מעורר חרון אף בעולם, כאילו שלא אכפת לנו מצער השכינה, אבא שלנו! שכינתא בגלותא ולא אכפת לנו???
כתוב במדרש שוחר טוב: כל אותם אלפים ורבבות שמתו בימי דוד, לא מתו אלא על שלא תבעו בניין בית המקדש. ומה הם שלא נבנה בימיהם ולא נחרב כך, אנו שנבנה ונחרב, על אחת כמה וכמה! זה מעורר חרון אף למעלה כשהבנים שלי לא אכפת להם מהכאב והיגון שלי, "ויקרא השם אלוקים ביום ההוא לבכי ולמספד". אנחנו מתעלמים מזה! ואם אב אני, איה כבודי?
הסעיף הראשון, הסימן הראשון בשולחן ערוך, אורח חיים: ראוי לכל אדם ירא שמיים שיהיה מיצר ודואג על חורבן בית המקדש. ואם הוא לא מיצר ודואג, אז סימן שהוא לא ירא שמיים.
תמיד אומר, יש סיפור אצל רבי חיים קניבסקי, בא אחד ושאל אותו: כתוב שצריכים לכסות את הסכין בברכת המזון, כי היה יהודי אחד שהכאב של חורבן ירושלים נגע לליבו, והוא תקע את הסכין בעצמו. שאל יהודי את רבי חיים: בגלל שהיה אדם משונה אחד, צריכים כולם לסבול? אמר לו רבי חיים: הוא משונה?! אתה משונה! אם לך זה לא כואב, עד דכדוכה של נפש, אתה משונה! יהודי שלא מרגיש את הכאב הזה, חסר לו ביהדות שלו.
יש ווארט מהחידושי הרי"ם, קראנו בפרשה שלנו שהיו אנשים שצעקו למשה רבינו: "למה ניגרע לבלתי הקריב את קורבן השם במועדו?". כאב להם שהם לא זוכים גם כן לקיים את מצוות הפסח. אומר החידושי הרי"ם: שהזעקה הזאת שלהם בקעה שחקים, וחידשו להם עוד אפשרות להקריב — פסח שני! אומר החידושי הרי"ם: אם אנחנו היינו צועקים לקדוש ברוך הוא, "איי, למה ניגרע לבלתי הקריב את קררבן השם במועדו?! כבר אלפיים שנה אין לנו פסח, אין לנו תמידים ומוספים! אנחנו איבדנו את כל הקודש והיקר!", אבל לא זועקים לקדוש ברוך הוא! אם היינו זועקים באמת, "למה ניגרע, ריבונו של עולם?! כמה זמן צריכים לחכות על זה?!", הקדוש ברוך הוא לא היה יכול להשיב את פנינו ריקם!
ידוע מה שאמר החפץ חיים שידוע שהבית הלוי לא חפץ לקבל רבנות בריסק וניסו להפציר בו והוא השתמט, לא רצה, עד שאחד מהם אמר: "רב'ה 25,000 אנשים מחכים לך שתבוא, איך אתה יכול לסרב?". ומיד נעתר ובא. אומר החפץ חיים: אם היו 25,000 איש שהיו מחכים למשיח, לגואל צדק שיבוא, בלי ספק שהקדוש ברוך הוא לא היה משיב פנינו ריקם!
כולנו צריכים להתאחד יחד ולזעוק מנהמת הלב: ריבונו של עולם! עד מתי?! "עמך בשבי ותפארתך ביד צר! עד מתי לא תרחם את ירושלים, עיר אלוקים מושפלת עד שאול תחתיה.
הקדוש ברוך הוא יעזור שינחם את כל המשפחות השכולות, שלא ידעו יותר מצר! "אבי יתומים יפרוש כנפיו עליהם, המקום ינחם אתכם", וינחם גם אותנו, את אבלי ציון וירושלים, שלא נוסיף לדאבה עוד, ונזכה כבר לראות במהרה בנחמת ציון עירך ובבניין ירושלים עיר קדשך, כי אתה הוא בעל הישועות ובעל הנחמות. שנזכה כבר, מוצאי שבת הרי זה זמן של אליהו הנביא, אליהו התשבי, יבוא אלינו במהרה עם משיח בן דוד, ויגאל אותנו גאולת עולם, במהרה בימינו ברחמים גדולים, אמן!
0 תגובות