במילים רוטטות ובכי תמרורים ספדה היום (ראשון) רוני, ארוסתו של מעוז ישראל רקנטי הי"ד, למי שהיה אמור להוביל אותה בקרוב אל תחת החופה, אך נקטף בדמי ימיו.
בדברי ההספד הכואבים, שבהם ניסתה לתמצת את אישיותו, פנתה רוני אל מעוז והביעה את התחושה הקשה המלווה את לכתו. "איך אפשר לסכם אותך במילים?" תהתה בפתח דבריה, והדגישה כי למרות האופי הצנוע שאימץ לעצמו, והעובדה שתמיד העדיף להתרחק מאור הזרקורים, הרי שכעת "מגיע לעם ישראל לדעת מי אתה, גם שאתה כל כך שונא את זה".
רוני חזרה בדבריה אל רגע המפגש הראשון ביניהם, וסיפרה כי הדבר הבולט ביותר ששבה את ליבה, כמו גם את ליבם של כל הסובבים אותו, היו עיניו הטובות והעמוקות.
"בפעם הראשונה שנפגשנו הדבר הראשון ששמתי לב היו העיניים הטובות והיפות שלך", שיתפה, "צללתי לתוכך כל פעם מחדש, כולם אמרו שיש לך עיניים טובות".
היא תיארה כיצד השקט הפנימי שלו והרוגע שהקרין סביבו הצליחו להשרות ביטחון מוחלט, ונזכרה ברגעים קטנים מהקשר שנרקם: "פעם שאלת אם אני כועסת ואמרתי שאני לא מצליחה לכעוס עליך. מעוז, כל מי שפגש אותך פעם ראשונה התפעם מהשקט שלך שאמר כל כך הרבה עליך. לא נלחצת מכלום, לא פחדת משום דבר, היה כל כך מרגיע איתך".
היא ציינה בכאב את החלומות המשותפים שנגדעו באחת, ואמרה: "רציתי שתבוא לכיסא כלה שלי ותחייך אליי. רציתי שתהיה אבא, יכולת להיות אבא מושלם".
חלק מרכזי ומצמרר בהספד הוקדש ליומיים האחרונים שלפני האסון, אז השתתפו השניים בחתונה משפחתית. רוני תיארה כיצד מעוז, שהיה אדם ביישן ושקט מטבעו, קם לרקוד מתוך שמחה מתפרצת, הרים את אחיה הקטן על כתפיו ורקד עמו במשך שעות ארוכות ללא הפסקה, כשהוא מסרב לנוח ומבקש רק להמשיך ולשמוח.
"ביום חמישי נסענו ביחד לחתונה של בת דודה שלי ובאיזשהו שלב קמת לרקוד, אתה הביישן והשקט, וראית את אח שלי הקטן והרמת אותו על הכתפיים ורקדת איתו שעות, היית נראה כל כך מאושר ושמח", סיפרה בגעגוע, "שאלתי אם אתה רוצה להפסיק לרקוד ואמרת: 'לא, בואי נמשיך'".
עוד אמרה: "לא שפטת אף אחד, הסתכלת על כולם בעין טובה, כמה אהבת את המשפחה שלך", והוסיפה כי היה ידוע כמי ששם לב לפרטים הקטנים ביותר ונוהג בזהירות מופלגת, דבר שהסיר מליבה כל דאגה לאורך הדרך: "כולם אמרו שאתה שם לב לפרטים לכן אף פעם לא דאגתי, ידעתי שאתה זהיר".
את דבריה חתמה הארוסה השבורה בבקשת סליחה אישית ומצמררת, תוך שהיא מתארת את הכאב הפיזי המפלח את גופה ואת גודל האבידה הלאומית, באומרה: "איזו אבידה לעם ישראל, נשמה גדולה אתה. אני אוהבת אותך כל כך, אני מצטערת אם עשיתי משהו לא במקום, סליחה, כל הגוף כואב".
לצד השבר הגדול, הצהירה רוני כי המשפחה והקרובים יישארו חזקים וימשיכו לבחור בחיים, תוך שהם מקפידים ללכת בדרך שהתווה: "אנחנו חזקים ואנחנו נמשיך לחיות, נאהוב את העם כמו שהיית רוצה". היא חתמה באיחול שינוח על משכבו בשלום, לאחר שפעל ועבד כל כך קשה, והביעה את הגעגוע העמוק שמלווה אותה ואת העם כולו: "תנוח על משכבך בשלום, אתה צריך לנוח, עבדת כל כך קשה, תנוח, מאוד אוהבת ומתגעגעת".
0 תגובות