למי מאיתנו לא קרה שאחד מהילדים איחר לחזור מהתלמוד תורה? למי מאיתנו לא קרה שאחד הילדים התעכב בגינה ועלה קצת מאוחר מהשעה שהקצבנו לו לעלות?
דקות מורטות עצבים שאנחנו רק רוצים לוודא שזה איחור שגרתי ולא מעבר. שהוא רק איחר כי לא שם לב לשעה. ואם חלילה הוא מתעכב הרבה יותר מהמצופה - אנחנו משתגעים ומתחילים להיכנס לחרדות, מתקשרים לכל מקום פוטנציאלי שאנחנו חושבים שבו הוא יכול להיות.
עכשיו תנסו לדמיין שיש אמא ואבא במדינת ישראל שלא יודעים מה קורה עם הבן שלהם 200 יום! הם לא יודעים אם הוא חי, הם לא יודעים אם הוא מת, הם לא יודעים אם הוא בארץ, אולי נחטף, אולי הוא רעב, אולי מישהו מתעלל בו חלילה, הם פשוט לא יודעים כלום!
הם הולכים לישון כל יום כשבחדר על ידם יש מיטה מיותמת, מוצעת ומחכה לילד המתוק שלהם שאולי יפתיע ויחזור.
כל דפיקה בדלת היא גם דפיקה בלב, כל לילה זה להתעורר עם חלומות מסויטים, כל שולחן שבת זה להסתכל על הצלחת והסכו"ם שמונחים על השולחן ואין מי שישתמש בהם.
אין יותר סבל וצער להורים מאי ודאות.
היתה לי הזכות ללוות את משפחת קליינרמן החל מהשבוע השני להיעדרותו של מוישי, לפני שאיש שמע והכיר על הסיפור שיהפוך עם הזמן למטריד ביותר שידעה משטרת ישראל. במדינת ישראל, לא היה סיפור כזה מאז הקמתה, לעולם לא נעדר קטין ולא ידעו מה איתו בלי שום קצה חוט ואפילו קטן, יותר מחודש ימים.
כשפגשתי אותם לראשונה, ראיתי הורים שבורים ורצוצים. פגשתי משפחה שלמה עם עוד שבעה ילדים מלבד מוישי שחייהם הפכו לסיוט מתמשך. ניסיתי בכל כוחי להביא את הסיפור לכלל המדינה, בהתחלה ללא שום הצלחה, לאחר דיון חירום שהובלתי בכנסת ישראל ופרסום מסיבי ברשתות ועם הרבה רצון ואמונה זה הגיע לכל דלת ולכל לב בישראל.
מוישי הפך מילד פרטי של משפחת קליינרמן במודיעין עילית לילד של כל עם ישראל, עצרות ותפילות בבתי כנסיות, קבלות לזכותו והמון נשים שדואגות ומתקשרות לאמו גיטי לחזק ולעודד.
200 יום שאין אבן שלא נהפכה, אין בדיקה שלא נבדקה, וכלום, שום דבר. עדיין אין קצה חוט.
הדבר שנותר לנו הוא להתפלל לנס, תזכירו בתפילה שלכם, אברהם משה בן שמואל וגיטל שימצא בקרוב.