זה הדבר הראשון שתפס את עיני כשנכנסתי לראשונה לסלון ביתו של המשגיח זצ"ל ברחוב קאסוטו 17 לאחר הלוויה ההמונית.
הסלון עצמו כמובן לא ריק אלא הומה ממנחמים ותלמידים דוויים שבאים להשתתף ולתנות את צערם יחד עם בני משפחת המשגיח זצ"ל ובראשם הרבנית תבדלחט"א, אבל משהו בו היה ריקני וחסר.
הדבר הראשון שחסר הוא השולחן הארוך שתמיד היה עם מפה מגוהצת בקפידה כיאה לבית סלבודקאי. עליו חסרה הקערה עם מיני מזונות ושתיה לכל מי שחפץ לעשות ברכה ולהתכבד, כשלצידם הצלוחית המיוחדת עם הסוכריות לכל הילדים שהיו מגיעים ומקבלים כאוות נפשם. הספרים שתמיד היו פזורים על גבי השולחן - עכשיו משום מה עומדים מסודרים בארון. חסרים ערמת הדפים עם הלוגו של המשגיח זצ"ל מוכנים עם עט יוקרתי לענות לכל עשרות המכתבים אותם היה המשגיח מקבל. כל הדברים האלו חסרים.
אבל הדבר העיקרי שחסר בסלון הוא העומד בראש כל אלה – המשגיח זצ"ל והחיוך הענק שלו שקיבל את כל מי שנכנס בפתח הסלון להתייעץ להתפלפל בלימוד לבקש ברכה או למצוא אוזן קשבת לכל מילה המבקשת לצאת מן הלב.
תוך כדי שחשבתי על התמונה הזאת של המשגיח זצ"ל בסלון ביתו נזכרתי בדבר מדהים!
כל אחד שנכנס מעבר לחיוך התמידי שהיה נסוך על פניו תמיד היה זוכה לתנועה קטנה. תנועה'לה. המשגיח זצ"ל ראה את הנכנס והיה מרים את יד ימינו לאות הערכה כאומר "אוהו מי זה הגיע אלינו?". לפעמים אל התנועה היה מצטרף גם איזה "פשש" קטן אבל יותר מזה לא היה צריך. התנועה הזו לא רק קידמה את הנכנס לסלון אלא לתוך ליבו של המשגיח זצ"ל ממש.
ידועה האמרה המפורסמת על המילים "כי באפם הרגו איש" שאפשר להרוג אדם עם עיקום אף, המשגיח זצ"ל עם התנועה הקטנה הזאת הרים את קרנם של כל מי שניגש אליו עוד לפני שפתח את פיו.
עיקום אף הורג – תנועה'לה מוסיפה חיים, מרגיעה ומרוממת!
והדבר המדהים ביותר שרק לאחר הסתלקותו לשמי מרומים של המשגיח זצ"ל רק עכשיו הדבר הזה התגלה לי כמיוחד. בחיי חיותו התנועה'לה היתה עוד נדבך במאור פנים התמידי שליווה את הסלון של הבית ברחוב קאסוטו 17. נדבך בין הרבה נדבכים של בין אדם לחבירו עם דקדוקים וכוונות של בין אדם למקום.
בעוונותינו התנועה'לה של המשגיח זצ"ל נלקחה מאיתנו אבל אנחנו בטוחים שכמו שקיבל כל אחד ואחד ורומם אותו בעולם הזה הוא עומד שם למעלה מול כיסא הכבוד ומרומם בפני מלך מלכי המלכים את כל בניו האוהבים עד לביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן.