שרי שטיירמן בחרה בגרושין כדי לחיות

ותאמינו לי שאני יודעת במה דברים אמורים. הייתי בסרט הזה פעמיים. לכל גרושין יש שלושה צדדים שלו, שלה והאמת.
והאמת שבשתי הסיטואציות הייתי במצב של " לחיות או לא להיות"

אני לא בעד ולא נגד גרושין ,כל מקרה לגופו.

התובנה הכי ממצה שהגעתי אליה מנסיוני לגבי גרושין היא שאת מחליפה סט אחד של בעיות בסט אחר .

אם יש לך פנטזיה על בעל מושלם, דעי שאין חיה כזאת . מי שרוצה בעל שיהיה גם חכם גם עשיר וגם טוב לב צריכה שלושה.

ואם את משלה את עצמך שפרק ב' או ג' יהיו מושלמים זכרי שאף אחד לא מבטיח לך גן של ורדים.

לכן עצתי לכל מי שמוכנה לשמוע, תמיד עדיף לנסות להשקיע ולעבוד על הנישואים הקיימים, להתמודד עם הסט המוכר מאשר ללכת אל הלא ידוע. אלא אם כן הגעת לנקודת האל- חזור.

השלב שבו את נאלצת לוותר על קיומך הפיזי ,הנפשי , או הרגשי. ואז הכלל הוא שחייך קודמים.

השאלה שאת חייבת לשאול את עצמך היא האם עדיף לי לחיות לבד, אפילו אם לא יתמזל לי להינשא שוב. אם התשובה הכנה הינה חיובית משמע שהיא גם פאטאלית.

פעמיים בחיי נאלצתי לבחור בגרושין כי לא היתה לי אלטרנטיבה לחיות במסגרת הקיימת. זה היה עצוב ואכזרי לפרק משפחה.

אני זוכרת ימים שלמים הסתובבתי עם בכי עמוק בלב ודמעות בעיניים, לנגד עיני עמד רק פסוק אחד "שלא ניגע לריק ולא נלד לבהלה" זה כל כך עצוב להשקיע את כל כולך בפרויקט של חייך – בניית ביתך. ולפתע הקן החמים שלך וחלקת האלוקים הקטנה שלך נרמסת ונהרסת בברוטאליות.

אני זוכרת שבאחד הדיונים בגרושי הראשונים , בבית הדין הרבני, פנה אלי אב בית הדין והתרה בי בזו הלשון: " גבירתי, את יודעת שאת דורשת גט, אני מבין את צערך, אבל דעי לך שכשזוג מתגרש אפילו מזבח מוריד דמעות."

זה זעזע אותי אבל מה שיותר הלם בי היתה התשובה שיצאה מפי בלי להתמהמה : "מוטב שהמזבח יזיל דמעות פעם אחת משאני אבכה כל החיים". ובחרתי בחיים.