משפטים שאיכשהו, חזרו על עצמם שוב ושוב. בדרך כלל במין תחושת מיוחדות מתנשאת. ואנחנו שמענו אותם מהצד, לפעמים הזדהנו, לפעמים פחות, וכל אותו הזמן, משהו בירכתי המוח, אולי פעמון קטן ועיקש, אולי אותו קוקטייל ראיונות עם אנשים מקצוע שהרבנו לשמוע, אמר לנו, שכדאי מאוד לבדוק את אותם הרגלים, שכל כך הרבה חוזרים על עצמם פה בשכונת התורה והחסידות שלנו.
והרי הם, אותם משפטים שאנחנו רוצים לבדוק את טיבם.
אצלנו בבית נהגו לצחוק על כל דבר. הייתה אווירה של הומור. מי שהצליח להבריק משפט, עם יותר משחקי מילים, היה להיט.
אצלנו בבית כולם נועדו להיות מנתחים. מי ששרד את הביקורת היה צריך להיות, באמת, משהו מיוחד.
אצלנו בבית הייתה תחרותיות רבה. ההישגים והמצוינות הוערכו ונשאפו. ובכלל, שרר פרפקציוניזם בכל תחום.
ובכן, מה קורה לילד/ה הגדלה בבית שיש בו נטייה חזקה כל כך לדברים ברורים כל כך? איזה איש/ה היא/הוא גדל/ה להיות? ואיזה בית יהיה ל/ו/ה?
הבית השנון
צחוק- יפה לבריאות?
זה הבית שאנחנו אוהבים להשתייך אליו. גאים ומשוויצים. הבית שלנו? ניחוח קלוש של הומור נודף בכל מקום. האמא מבשלת ותוך כדי כך מחייכת למשמע בדיחתו של הזאטוט, חכמות עפות מפה לשם, בני הבית שנונים וחדים. כל שיחה מתובלת בשעשועי לשון וחידוד. כולם צוחקים על הכול. כמה נחמד.
נחמד??
"אם להסביר את זה באופן פחות נמלץ, אבל יותר ברור", אומרת יהודית כהן, מנחת הורים ויועצת חינוכית, "חוש הומור הוא טוב, רק כאשר צוחקים עם ולא צוחקים על. כעיקרון, בית שבו מרבים לצחוק הוא בית חזק יותר, ההתמודדות עם החיים וקשייהם חזקה בהרבה מאשר באווירת נכאים ורצינות. משמעותה של המילה הומור מיוונית היא לחלוחית- משהו שמרטיב במקצת את היובש היומיומי. אינני מכירה מישהו שלא אוהב לצחוק.
בית שאין בו, מפעם לפעם, פרצי שעשוע, בדיחות, והתחכמויות ששוברות את השגרה, עצוב בעיני, ואילו בית חזק ושמח הוא בית שופע לחלוחית, המסייעת להתעלות ולצוף נעל היומיום האפרורי בעזרת חיוך צבעוני קסום ומושך. ואולם כאן. כאן בדיוק מוצבת הנקודה:
קו הגבול בין אותו צחוק עם לבין הצחוק על, הוא אחד הקווים הדקים והבלתי מורגשים ביותר שאני מכירה. המעבר, או שמא נדייק, הגלישה, מאחד למשנהו הנה בלתי מורגשת כמעט, וצריך לפקוח את כל החושים על מנת לעצור בזמן את ההתדרדרות הקלילה מהנאה מחויכת להנאה מרושעת, המושגת על ידי רמיסה של אחרים.
את יודעת, אם חושבים על זה לעומק, נראה שהמשימה הזאת, שאת מציבה בפני אנשי ההומור ומושבעי הליצנות, קשה מנשוא. הרי צריך "חומר" בשביל כל אותן שנינויות. לא?
"אולי, אבל מה לעשות, יש לנו עוד כמה עקרונות מלבד קדושת הצחוק והשעשוע, והחומר לבדיחות הזה, שאת מדברת עליו, אסור לו בשום אופן להילקח מדברים הגובלים בלשון הרע, רכילות, לעג והלבנת פנים... קשה מידי? האפשרות השנייה קשה יותר. משום שהיא יוצרת, פעמים רבות, נשמות מצולקות והרבה דמעות מתחת לאיפור החיוך".
טוב, אנחנו לא יכולים בלי הומור בכלל, אז אנחנו מאד מאד נזהרים לא להעליב תוך כדי התלוצצות, אולי יש לך להגיד עלינו גם דברים טובים?
"ללא ספק. הומור הוא, כפי שציינתי, חשוב מאד לתפקודו של בית תקין, משום שהוא הוא מאפשר לשרוד את חיי השגרה ואף מצבים בלתי נסבלים. הורים שמשתמשים בהומור בלתי לעגני מעניקים לילדיהם תחושה של יציבות ושמחה אמיתית".
מה יקרה לילדים שגדלו בבית על אדני ההומור הנכון?
"הם יהיו ילדים מחוסנים, בריאים בנפשם, ושמחים. הרבה חוסן נפשי יש בילדים הללו".
האם נכון להגיד שהומור עובר בתורשה?
"לא. אבל הוא בהחלט מידבק. בית שמעריכים בו הומור ומשחרים לפתחו, ייצור ילדים כאלו, ללא ספק.
וזאת, אך ורק אם זוכרים!- השימוש בהומור הוא על מנת לצאת ממצבים מביכים, לעזור להתעלות מצרות היומיום ולא בשום אופן על מנת לפגוע באחר".
הבית הביקורתי / ביקורת- קטלנית
בתקופה המתהדרת בדוגריות, בחשיפות ובסקופים מתוקשרים, ובכלל, במה שמצטייר כיושר מחוצף וחינני, נדמה, שהבית הזה נמצא כמעט בכל בית. שכן למעשה, הביקורת אצלנו היא חלק מההוויה, נספח בלתי ניתן לתלישה מערמת המסמכים המתויקת תחת הכותרת "החברה המערבית".
מה יקרה לילדים החיים בבית ביקורתי מאד?
למעשה, בימנו, אנחנו חיים תחת אש צולבת ומתמדת של ביקורת סביבתית קשה. מה אנחנו לובשים?
מה אנחנו עובדים?
איך אנחנו נראים?
מה אנחנו אומרים?
מה ההישגים שלנו, בכלל, שאנחנו מעזים לדבר?
על פי מה שעולה מכל דברי המומחים ששאלנו, מסתמן הכלל הגורף הבא: אין דבר הרסני, דורסני מחליש ומרפה ידיים יותר מביקורת.
רותי רביץ, מנחת קבוצות בסדנאות מודעות לנשים, מסבירה: "כל כך התרגלנו לביקורת, שנראה לנו, כאילו היא חלק בלתי נפרד מהחיים. בתורה, יש את מצוות "הוכח תוכיח", שאותה אנחנו מרבים להזכיר, ובה להיתלות, אבל את פירושה ומשמעותה המדויקים אנחנו נוטים לשכוח: על פי גדולי המוסר והחסידות התוכחה, שעליה מדברת התורה, היא אך ורק "תוכחה ראויה", ויש לה כללים, ויש לה קריטריונים. והיא ממש ממש לא אותה ביקורת ישירה, פוגענית ומוטחת!"
מהם אותם כללים ההופכים ביקורת לתוכחה ראויה?
"חמישה תנאים לה, לאמירת תוכחה נכונה:
1. הדברים צריכים לבוא מאהבה.
2. משמיע הביקורת דן את המבוקר לכף זכות, כלומר, אם אני לא רואה בעומד/ת מולי גם דברים טובים אינני רשאי לפתוח את הפה!
3. דינה לכף זכות כוללת גם את המעשה הספציפי שעליו נאמרת הביקורת.
4. מתוך דבור בגובה העיניים לא מלמעלה ללמטה: גם לי יש בעיות למיניהן, אני רחוק מלהיות מושלם.
5. טון הדיבור- צריך שיהיה בלתי צורם, מתנשא או לא נעים.
כל ביקורת אחרת, שאין בה את חמשת התנאים הללו, ובמיוחד זאת הנאמרת מתוך עצבים או רצון לפרוק את הללו, מזיקה יותר מאשר מועילה.
"המבחן הוא – האם המבוקר מרגיש מושפל, רמוס ודרוס לאחר הביקורת? אם כן, וודאי וודאי שהביקורת אינה באה מהמקום הנכון.
ביקורת ראויה אינה גורמת לנו לחוש רע, ותולעים מתפלשות בעפר לא כל שכן.
בביקורת טובה העונה על כל הקריטריונים, המקבל אינו חש השפלה כלל וכלל! הוא חש רצון לתקן. הוא חש רצון לחשוב על הדברים, הוא לא, (בשום אופן לא!) חש מושפל.
ביקורת היא אחד התחלואים המגונים של הדור", ממשיכה רביץ, "ויותר מכל גרועה הביקורת העצמים שכמעט כולנו נגועים בה. זוהי ביקורת קטלנית לא פחות, ובדרך כלל גם אינה יעילה.
בבואנו לשפוט ולבקר את עצמנו (נ.ב. אל תאמינו למי שאומר לכם שהוא ביקורתי רק כלפי עצמו!
זוהי משוואה בדוקה- מי שביקורתי כלפי עצמו ביקורתי באותה מידה כלפי אחרים) עלינו לזכור, שהקריטריונים לתוכחה וחמשת התנאים נוגעים גם לעניין ביקורת עצמית!"
הביקורת שלנו על בית ביקורתי
"הפיתוי הבסיסי הוא", אומר ד"ר יוסי שליו, יועץ ארגוני ובעל תואר שלישי במדעי ההתנהגות. "לחשוב שביקורת נובעת מהרובד האינטליגנטי דעתני של האדם, ועל כן, לעיתים, אדם שמרבה לבקר, ייתפס אצלנו ככזה שבשל השכלתו, חכמתו, ורוב מלומדתו באופן כללי, שום דבר לא מספק אותו, הוא שואף ליותר, בשם האינטלקט. אבל בעצם ההפך הוא הנכון.
אדם המרבה בביקורת שלילית, מוכיח, ברוב המקרים, סוג של אטימות, צרות אופקים, חוסר סובלנות, וחוסר יכולת למצוא עניין ויופי במעשי הזולת, וההפך באדם סובלן.
ואולם, בעיקרם של דברים, אין דבר הורס יותר מ"ביקורת בונה"! אם פעם עוד חשבו אנשי חינוך למיניהם, שיש ביקורת חיובית, מהיותה מיועדת לשפר, הרי שכיום יודעים שההיפך הוא הנכון: היא רק מזיקה. ילד שגדל באווירה ביקורתית, לא יהיה תוצר משופר יותר, אלא רק חסר ביטחון יותר, בלתי נעים וביקורתי בעצמו.
"השפה העברית נפלאה" ממשיך שליו, במילה 'ביקורת' אפשר למצוא תווך דומיננטי: 'קור'.
ההפך מביקורת היא הערכה. ובה כדאי להשתמש במקרים שבהם ברצוננו להעיר.
כיצד נותנים הערכה?
בשלשה שלבים:
1. תמיד יש להתחיל במחמאה, במשהו חיובי, אז האדם נפתח, והוא מוכן להקשיב.
2. לדבר על המעשה בלבד, ולא על העושה: לא -"אתה חוצפן", אלא - "מה שאמרת היה חוצפה".
3. מסר ופנים אל העתיד, ולא אל העבר - ("לא "תמיד אתה מאחר" אלא "אם תמשיך לאחר,זה עלול לפגוע בך").
אלו הם שלשת השלבים, אשר חשוב מאד להדגיש, כי הטחת ביקורת בדילוג על אחד מהם, מזיקה לאדם בוגר, ואילו אצל ילד, היא עלולה ליצור פגיעה משמעותית לטווח קצר וארוך גם יחד".
על אילו פגיעות בעיקר, מדובר?
"פגיעה לטווח קצר היא הפגיעה החמורה שנגרמת להערכתו העצמית של הילד. זה מיידי בדרך כלל, וקטלני.
הפגיעה לטווח הארוך היא פיתוח תת מודעי של שנאת המערכת.
כאשר אני אומרת לילד: "לא! כמה פעמים עליי לומר לך לא לעשות את זה?
אלף? אלפיים?
ואולי אתה פשוט לא מבין מה שאומרים לך?"
משפטים כאלו, די תמימים, שלעיתים נאמרים כמה וכמה פעמים ביום, גורמים לילד להבין שני דברים: 1. אני לא בסדר. אני לא מבין. אני לא טוב. 2. כל מה שאני עושה גורם לביקורת מוחצנית- לא כדאי לעשות ולהתנסות בדברים חדשים.
דבר זה עלול הוות מפתח לדלתות של דפוסי חשיבה מוגבלים אצל הילד, ובתרגום חופשי מאנגלית: "דפוסי התנהגות שגורמים למוגבלות": הוא יהיה פאסיבי, חושש להעז ובעיקר, חושש להיכשל.
האם חוסר ביטחון הוא בלתי נמנע אצל ילדים שגדלו בבית ביקורתי?
"אכן. ממש כך. לעיתים זה מלווה בתופעות נוספות כמו הססנות על סף חולניות, חוסר יכולת ליטול יוזמה בדברים בסיסיים מאד בחיים, ובעיקר- ביקורתיות על שאר העולם".
"כשאני מרגישה אשמה, שמבקרים אותי ומאשימים אותי על כל דבר", מחדדת את הדברים יונה גוטל, יועצת משפחה ומנחת הורים מירושלים, "הדבר הטבעי הראשון שמתפתח אצלי הוא מגננה. אשר על כן, רובם הגדול של הילדים המואשמים והמבוקרים, הופכים ונהיים למבוגרים המחפשים אשמים בעצמם. למעשה, הם נמצאים בשביל שקשה מאשד להתבגר תוך כדי הליכה בו. זהו שביל מפותל וקוצני, שביל עגום, שאין לו מוצא".
"ביקורת בבסיסה", מדגיש ד"ר שליו, "היא דבר שנחקק. כוח ארסי וארוך טווח. כוח מוחצני. אפשר לעודד ילד ולהעניק לו חיזוקים ללא סוף, ואז- להרוס את הכול במחי משפטי ביקורת ספורים".
מה עם בן זוג ביקורתי?
"גם כאן החדשות אינן מרנינות במיוחד. ראשית, מכיוון שגדל על ברכי הערות רבות, יהיה קשה לו לקבל אהבה, אהדה ושיתופיו: "איך ייתכן שאני מקסים אם בעצם אני כזה וכזה?"
שנית, בן זוג ביקורתי, שכנראה הגיע מבית דומה, ומחזיק בידיו מסורת של קטילה תמידית, יצליח, כמעט תמיד, לגרור את בן זוגו, ולו היה ההוא מלאך צחור כנפיים, אל תוך מעגל הקסמים האפל של ביקורתיות מצמיתה, ובו מוצאת הערכה העצמית הנמוכה ביטוי בצורת חיפוש נוקדני של מקומות תורפה, וטענות אחרות, שלעיתים, יהיו קטנוניות בצורה מכעיסה, אבל יותר מכל - בצורה מדבקת! זוהי ביצה טובענית מסוכנת, ומכאן בא הביטוי", משלים שליו בחיוך, "טובעים השניים מן האחד!"
הבית המושלם
"למעשה", אומרת יונה גוטל, מנחת הורים ויועצת משפחה, משאני פורשת בפניה את שלשת סוגי הבתים שאני רוצה לדון בהם, "אני רואה את שלשתם כחטיבה אחת. דבר נובע מדבר, שלשת ההרגלים הללו די קרובים זה לזה, ולעיתים קרובות מידי, שלובים זה בזה.
פרפקציוניזם קשור מאד לביקורת וציניות רודפת שלימות, כמו גם לגלגנות מבקרת, מתפרשת לעיתים כ"הומור".
בית פרפקציוניסט הינו בית שבו יש דרישה לשלמות בכל דבר ועניין. בבית כזה אין חצי דרך: הכול צריך להיות מאה אחוז, ואם זה לא מאה- זה, באופן מיידי ואוטומטי- אפס מאופס. למעשה, פרפקציוניזם הוא מילה נרדפת לדרישה עצמית גבוהה ומתמדת, רצון להשיג את המקסימום, והרבה חוסר שביעות רצון!"
אפשר לומר שהפרפקציוניזם, כתכונה, מאפיינת בהחלט אותנו כיום. בחברה שלנו אסור להיות שונים, הלא!?
"אכן. אני רואה בזה את הניסיון של דורנו. המצב העכשווי (זה לא היה פעם) הזה, שבו השבילים מאד צרים וחדים. הכול מקוטלג בקופסאות עם נושאים, ואם את לא בדיוק במשבצת, אם משהו בשבלונה לא גזור בדיוק שוויצרי, את בצרה אמיתית, הוא באמת מה שמאפיין את הבעייתיות החברתית שלנו.
כל דבר נעשה רק לאחר פזילה כנועה אל החוץ: האם הם מאשרים לי? האם אני לא אהיה יוצאת דופן? האם זה יהיה מאה אחוז ומושלם? האם זה לא יפריע לביתי בת החמש להתקבל לסמינר?
ובכן, הפרפקציוניזם הכללי הזה, נכנס פעמים רבות אף גם לרשות הפרט, נכנס, משתלט וקונה לעצמו חזקה: אני כל הזמן עסוקה בלהיות מאה אחוז. היציבות והאושר שלי תלויים בזה. אם לא, אני לא שווה.
הדבר הופך לבעיה רחבת משתתפים כאשר מדובר בהורים, במשפחה, שזהו הקו שלה. הלחץ חודר עמוק והילדים נתונים במצב של מבחן מתמיד.
לפעמים זה גולש גם למין תנאי נורא לאהבה: "אם אני מצליח, מעריכים אוהבים אותי. אם לא- לא!"
ודבר זה- אסור לו לקרות!! אחד הדברים הבסיסיים לילד היא ההרגשה, שהוא אהוב ומקובל עלינו ללא שום תנאי! יכולות להיות לנו עליו השגות כלשהן, הערות, אבל בשום אופן זה לא זה שאם הוא לא מצליח, הוא לא שווה! ותכתבי את זה באותיות אדומות, אם אפשר. ילד צריך ללמוד ולהפנים שתמיד יש תקומה אחרי הטעות.
ומה יעשה מי שהפרפקציוניזם טבוע בדמו?
"אני ממליצה על ייעוץ. אב או אם, שפרפקציוניזם מנחה אותם בהתייחסותם לחיים, לעצמם ולילדים, עלולים לגרום נזק בלתי הפיך להם לעצמם ולילדים... בעזרת טיפול נכון, עבודה המגיעה מתוך הכרה ומודעות, בתוספת יד מכוונת ותומכת היא הפתרון הנכון במצב כזה".
ברשותך, אחזור לבעיית הפרפקציוניזם של הדור, מה עם זה שאם אני לא מקבלת מאה בחשבון, אין לי מקום בסמינר מעולה?
"שוב, זהו הניסיון שלנו-איך אנחנו מתמודדים עם הנתונים, עם המצב הקיים בצורה הכי טובה שאנחנו יכולים לה?!- עשו לי עוול נורא ולא קיבלו את ביתי לסמינר כלשהו- כל הפרוטקציות לא הועילו, כל הניסיונות נתקלו בקיר חסום. הלאה.
מה אני עושה עכשיו?
האם אני נשברת, מאשימה, מתמרמרת, מגדפת, משחזרת את הכאב וזורה לעצמי מלח על הפצעים, או שאני לוקחת את הנתונים ומתמודדת איתם באופן הטוב, כשאני שוקלת כל הזמן איזוהי הדרך הטובה ביותר עבורי ועבור הילדה- איזה סמינר ייתן לה לא פחות, גם אם אין לו השם הכי גראנדיוזי.
איזו אווירה בבית תהיה הבריאה והנעימה ביותר לילדה ולבני הבית? האם שנאת הממסד, המטרת קללות על המנהל ותיעוב מוצהר? או אולי דווקא השלמה בלתי נוטרת עם המצב, עם הרבה חיוך, אמונה ומבט קדימה".
מאד קל להגיד את זה...
"יתכן, אבל זה גם מאד קל להתחיל להתלונן ולבכות במקום לעמוד יציב עם רגליים נטועות בקרקע, ראש ממוקד והגיוני, ראיה מפוכחת ועמוד שדרה בלתי סדוק. אין לאף אחד יכולת לשבור אותי.
כי אני שלמה עם עצמי. עם החינוך שהענקתי לביתי. עם ילדיי ומשפחתי. עם מה שאני משתדלת להגיע אליו, ושעמלתי עליו ביושר וביזע. אני חושבת שאם כולנו נחשוב כך. נבין את זה. החברה שלנו תיראה הרבה יותר טוב".
אבל מה יעשו אנשים מרדנים מטבעם, כמונו, שחוסר צדק גורם להם לצמרמורות? מבחינתם זה לבלוע ולהיחנק!?
ההיפך!
שוב- אני בטוחה בעצמי שאני, משפחתי ובני ביתי טובים ומוצלחים כמות שהם. ומי שלא מספיק חכם להכיר בזה, בעייתו! אני אעשה את המקום שאני נמצאת בו לטוב יותר בזכות עצמי.
ושוב, מי שמתקשה, תמיד כדאי ומומלץ ללכת לייעוץ. נפש בריאה חשובה לא פחות מגוף בריא. ציניות מצמיתה, ביקורת קטלנית ופרפקציוניזם מאכל, אינם האיסטרומנטים להכנתה.
]]>
