רצף תורניות של כל האחים והנכדות, למעגל מצטרפים גם אחיותיה האהובות של אמא שלא מאמינות איך האחות החזקה הפייטרית של המשפחה, זו שחיזקה את כולם - קורסת לנגד עיניהן.
אני מגיעה מוקדם בבוקר לאמא, אמא כבר רחוצה יושבת על כיסא הגלגלים בחדר האוכל. סוג של התקדמות. אני זוכרת לציין ב״קבוצה״, כבר אוכלת עם כולם.
קיים איסור מוחלט לבני המשפחה להתלוות למטופל לחדר האוכל, ובצדק. שמירה על כבודו ופרטיותו של החולה הוא אבן יסוד בבית לונשטיין.
אני עוקבת במבטי דרך חלונות הזכוכית הגדולים אחר מאבקה העיקש של אמא על כל כפית וכפית של לבן, שלא יזלוג
פעולה פשוטה של תיאום קשר עין ויד, הכוונה של הכפית לפה נהפכת למשימה הירואית.
לפתע אני שומעת את קולה של אחות המשמרת במטבח חדר האוכל נוזף באמא: ״מזל, בבקשה לאכול רק מהצלחת שלך!"
אני מתרחקת מהמקום, פוחדת שמבטינו יצטלבו, לא רוצה לחזות בעלבונה של אמי.
כשמסתיימת ארוחת הבוקר, אמא, פניה נפולות ונזופות, מספרת לי שתקף אותה בלבול ולא הבחינה בין צלחתה לבין צלחת אחרת שעמדה בשולחן ״סך הכל לקחתי שני זיתים, את יודעת איך אני אוהבת זיתים״
הלב שלי נקרע שוב ושותת דם, האמא שלי שבישלה בכל יום שישי סירי דגים וזיתים מרוקאים, והאכילה בהם את כל ילדיה ואת כל השכונה, מורכנת ראש.
אני מחבקת את אמא ומנחמת אותה בנשיקות חמות ורטובות על המצח ובראשה. ״אמא אל תעלבי כפרה, האחות דאגה לבריאותך״.
בלילה לאחר שהשכבתי אותה לישון וחזרתי עייפה ועם ״לב מלא" הביתה לירושלים, אני מתפנה למיין את שקית הכביסה היומית של אמא מבית לוונשטיין, בכיס הסוודר הסרוג שלבשה היום אני מוצאת ארבעה זיתים קמלים ומיובשים.
אני זורקת לפח את כלימתה של אמי, מכניסה את הסוודר יחד עם הפיגמות הצבעוניות, מתיישבת על רצפת חדר הכביסה
וממררת בבכי, בוכה ..
רעש התוף בולע אל תוכו את קולות הבכי שהתגברו.
]]>
