שלש שנים בדיוק חלפו משריפה בעיר רחובות, שריפה, שבאופן אישי, לא אוכל לשכוח לעולם.
והנה התמונה חוזרת אלי בצירוף מקרים שלא יכול להיות מקרי, לא עד כדי כך, לא בדיוק כל כך חזק, מישהו למעלה רומז לנו משהו והרמז לא דק בכלל, הרמז הזה שורף, שרוף, שחור, מעלה עשן, שותת דם.
הרמז הזה מוחק משפחה - ילדים קטנים במחי להבה.
אנחנו נרמזים?
לפני כחודש קיבלתי פניה כאן בפייסבוק, פנייה מאד אישית ומאד נרגשת, ובקשה שאשתף את תוכנה בקיר שלי בפייסבוק.
ולא עשיתי את זה מיד, כי לא מצאתי את הרגע הארוך שדורשת ממני הכתיבה, אבל במוצאי שבת כשהגיעו הבשורות השרופות מברוקלין, היכתה בי ההבנה שאני חייבת למלא את הבקשה ההיא, לכתוב ולשתף את תוכן הפניה.
בסיפורה, שנראה שנכתב מתוך סערה של התרגשות, כותבת לי חברתי לפייסבוק, על העסק שפתחה לפני 3 שנים, עסק שהיה חלומה הפרטי, אך במקום להמריא, הוא הלך ודאה עד שכמעט התרסק.
לפני מספר חודשים היא שמעה על האדמור משאץ שהבטיח כי מי שתעלה על קברו בלונדון ותקבל על עצמה משהו בצניעות, תראה ישועות.
היא ראתה בזה קריאה אישית והחליטה שזה המוצא האחרון, לפני שהיא סוגרת את העסק.
היא מצאה את עצמה נסערת מאד ולא ידעה מה לבחור, בגדים צנועים יותר? איפור עדין יותר? (היא מתארת בהודעה האישית את הטלטלה בצורה כל כך סוחפת שמצאתי את עצמי רוצה לחבק אותה וירטואלית).
ואז הסתכלה במראה ושאלה את עצמה מה יהיה לך הכי קשה? את זה תשברי, לא איפה שקל לך ופתאום קיבלה החלטה, אותה היא רצה ליישם, לפני שתתחרט.
עם דמעות בעיניים היא אספה את הפאות שלה, שכללו אחת חדשה וארוכה, שעבורה היא חסכה במשך שנים, פאה שופעת בגוונים מיוחדים, פאה עליה היא חלמה שנים והגיעה לפאנית שלה שקיצרה אותה ואת השניה.
המהלך היה לה קשה (אוי כמה שאני יודעת שהוא קשה) בכל גזירה של המספריים היא הרגישה כאילו חותכים בבשרה, אבל היא רצתה להקריב קורבן אמיתי, כזה שתהיה לו משמעות, והיא מספרת שבין הדמעות היא חשה סיפוק גדול, כזה שמאשר לה שהיא עושה את המעשה הנכון.
כסף לכרטיס טיסה ללונדון לעלות על קבר האדמור משאץ לא היה לה, אבל היא שלחה מישהו שירשום את הקבלה שלה על פתק וידאג שיונח על הקבר.
ומאז, העסק פשוט שינה את פניו, ההכנסות הלכו וגדלו, היא לא האמינה שהמקום אותו היא כמעט סגרה, הפך להיות צר מלהכיל את הלקוחות, ההשוואה ההכרחית בין ההכנסות לחודש לעומת חודש זהה בשנה קודמת, השאירו אותה המומה וכך זה ממשיך ב”ה עד היום בו כתבה לי, ופתאום, במקום לסגור את העסק, היא מחפשת נכס גדול יותר שיכיל את צרכיה החדשים לאור השינוי.
והיא אמרה לי: ”אני פונה דווקא אלייך, שתספרי את הסיפור שלי, בגלל הקבלה שאת קיבלת על עצמך”.
קראתי את הסיפור שלה, הזדהיתי עם תוכנו, חזרתי באחת 3 שנים אחורה, לבוקר שאחרי השריפה בבית משפחת שאער, בעיר רחובות, כשאמא אחת נשארה לבד מול כל משפחתה שעלתה בלהבות השמימה.
אני זוכרת את הזעזוע שקיבלתי, את הלילה מלא חלומות שוב פעם שחוויתי, את הידיעה הברורה שאני צריכה לעשות משהו, שמישהו למעלה מחכה לאיזושהי הקרבה מצידינו, אני זוכרת איך בדיוק כמו זו שפנתה אלי, הסתכלתי במראה ואמרתי לעצמי, תתני מהמקום שהכי קשה לך.
והיום אחרי 3 שנים, אני מתביישת לומר אבל המקום שהכי היה קשה לי, היה אורך הבגדים, במבט לאחור אני לא מצליחה אפילו לדמיין את עצמי באורך הבגדים שלבשתי עד אז ולא מבינה מה היה לי כל כך קשה דווקא שם.
אז הייתי במקום אחר ובהחלטה של רגע, רצתי לתופרת להאריך את כל בגדי באופן שיכסו את הברך בין בישיבה ובין בעמידה וכתבתי את זה כאן בפייסבוק, כי ידעתי שאם אכריז כל זה בקול, אהיה חייבת לעמוד במילתי ואני כל כך מברכת על ההחלטה הזו, אני מצהירה כאן, ששום דבר בחיי (האישיים והמקצועיים) לא דומה למה שהיה לפני אותה החלטה, קשה ככל שתהיה וראיתי את זה במוחש.
ואתמול, כשהגיעו הבשורות השחורות מחו”ל, חזרו אלי התחושות הקשות מאז, הצורך הזה בלהתחזק, בלעשות משהו למען השם, לרצות אותו, להחליש את זעמו, להבין את הרמז.
ונכנסתי לקרוא מה כתבתי אז, לפני שלש שנים וכשאני מסתכלת על התאריך, אני קולטת בהלם שמדובר באותו תאריך ממש (מחר), הלב שלי דפק והצירוף הזה של ערב פסח, של תאריך זהה, של מקרה זהה, של אש, של ילדים שנחנקים תוך שהם עולים בלהבות, של הורה אחד שנשאר אילם מול משפחה שפעם היתה לו, כמו אז כך עכשיו צעקתי לעצמי, אבא רוצה מאיתנו משהו!
נזכרתי בפניה שקיבלתי בפייסבוק, שהבטחתי לפרסם ועדיין לא עשיתי את זה, הבנתי שזה בדיוק הזמן, אם הסיפור שלי נגע אז לפחות באחת, אני בטוחה שגם הסיפור שלה יגע ביותר מאחת, שתרצה גם היא להצטרף למעגל הזה שרוצה לתת לאלוקים משהו משלה והיה זה שכרי, שכרה ושכרינו.
אבא, אני נרמזתי, היא נרמזה, אנחנו נרמזנו אבא!
עצור את הזעם, אנחנו לבד פה, לא מסוגלות להכיל אותו, אבא אנחנו באמת משתדלות אתה יודע את זה ואתה יודע שלא קל לנו, אבא, קח את ההשתדלות הזו שלנו ואמור לאש הזו - די!
מתוך דף הפייסבוק של עו"ד רבקה שורץ
]]>
