רק במעמד המרגש הזה, הבנתי סוף-סוף את צמד המילים "שליח חב"ד". כשהתבוננתי באלפי הנקודות האלה, עומדים כמו חיילים בצבא מאורגן, בחזית בניין 770 של חב"ד בניו-יורק, התחלתי להפנים את גדלותו של כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זצקו"ל, זה שהקים במו ידיו את המפעל העצום הזה.
קשה לתאר במילים את המעמד. כל אחד שעומד כאן בתמונה, הוא שליח, רב קהילה, המתגורר אי-שם בנקודה בעולם. הוא יצא לשליחות, כי זה מה שרצה רבו הניצחי.
הוא לא נוסע לחודש, שנה, או פרק זמן אחר. הוא נוסע לכל החיים. בהתחלה יש קשיים, חלקם קשיים מורכבים, אבל לבסוף כולם מסתדרים ונשארים שם.
שוחחתי עם מספר שליחים שהרכיבו את הפסיפס הזה. כולם הסכימו פה אחד: אחרי שיוצאים לשליחות, אין דרך חזור. עושים את הכל כדי להישאר, ו"הברכה של הרבי תמיד נראית לעין".
מסיבה זו, כנראה, קרוב ל-1,000 שלוחים לא מופיעים בתמונת השלוחים השנתית. הסיבה: הם לא יכולים לעזוב את קהילתם אפילו לא ליום אחד. הנה, דוגמה: בית-חב"ד בקוסמי הוצף בשבוע שעבר. מי נשאר שם להיות עם הישראלים? שליח חב"ד. ייתכן והוא רצה לנסוע ולפגוש את חבריו בכינוס, אבל מסתבר שלמסירות נפש, יש גם מחיר.
הנקודה הישראלית המעניינת היא, דווקא ילידי הארץ, חסידי חב"ד, הם אלה שיצאו לשליחות במקומות המורכבים ביותר בעולם: נפאל (משפחת ליפשיץ), דרום קוראיה (משפחת ליצמן), וויאטנאם (משפחת הרטמן), בנגקוק (משפחת וילהלם) ויש עוד מאות משפחות.
לא אכביר במילים. תביטו בעצמכם בתמונות העוצמתיות האלה. הם כבר מספרות את סיפור ההצלחה של מפעל החסד הגדול בעולם.
