אני לא אלמד בסמינר שמקבל כל אחת

הילדה, תבינו, בת תשע ועולה לכיתה ג'. השנה, ברוך השם, היא בקייטנה של חודש נפלא חינם (למי תודה למי ברכה?) ושם, מסתבר, יש להן, לבנות, הרבה זמן לפטפט בענייני העתיד. "אני חייבת לדעת!" היא משולהבת. אם אצחק עכשיו, היא תיפגע עמוקות. אשר על כן, אני מתאפקת מאד, ושואלת בקול רציני עד כמה שאני מצליחה: "מה האפשרויות?".

יעלי, מסתבר, ערוכה: "אז ככה. יש את החדש. ריקי הולכת לשם כמו אחיות שלה. יש את היותר חדש, גילי וטליה הולכות, ויש את ה...רביעי".

"את מתכוונת השלישי?" אני מתקנת. "לא! הרביעי! ככה אמרו בכיתה שלנו. המון בנות הולכות לרביעי. הוא יותר חדש מהחדש האחרון!" אני מוצאת את עצמי קצת מבולבלת.

"אתן רק בכיתה ג'", אני מזכירה לה "אי אפשר עוד לדעת. יש עוד הרבה מאד זמן" אני מקווה בכל ליבי ומאודי.

"את מתכוונת" היא מכווצת את מצחה במחשבה עמוקה, "שעד שאנחנו נגיע לכיתה ח', יהיו עוד סמינרים חדשים. כלומר, יותר חדשים?" אני מהנהנת. זה רעיון. "אל תחשבי על זה עכשיו, מתוקה", אני אומרת וחושבת שזהו.

יעלי הולכת אחרי לחדרון הכביסה. "איך אני יכולה לא לחשוב על זה?" היא מתמרדת. "כל הכיתה שלנו מדברת על זה. כולן יודעות לאן הן הולכות ורק לי אין אחות גדולה ואני לא יודעת". אני תקועה עם הראש בתוך המייבש. "זה מעצבן!" היא אומרת. "תבטיחי לי דבר אחד!" זה ברור שיש לה תחושה של מסכנה, כזאת שחייבים להבטיח לה דברים, "את שומעת?"
"אני שומעת, מתוקה".

"שאני לא אלמד בסמינר שמקבלים בו כל אחת!" זה כבר יותר מידי. אני יוצאת לגמרי עם הראש והכול מתוך המייבש. "מה???".

"אסתי אמרה שאם אני לא קובעת מעכשיו לאן אני הולכת, יכול להיות שאני אצטרך ללכת לסמינר שמקבלים בו כל אחת!"

"תגידי לאסתי שכל אחת זה גם את, וגם היא, וכולן" אני עונה בחריפות.

"ידעתי. ידעתי שזה מה שיקרה בסוף!" עכשיו היא בוכה. לגמרי. "ידעתי שתגידי כל מיני דברים כאלו! תמיד את אומרת דברים כאלו". אני מנסה להשתלט על כעסי. היא באמת לא אשמה. ילדה קטנה ששופכת החוצה במילים את הדור.

"תראי, חמודה, למה אנחנו לומדות בכלל בסמינר, את יודעת?"

"בגלל שרה שנירר?" היא מציעה. בשנה שעברה יידעו אותן לדמות הצדקת, ומאז היא מעריצה אותה, ושונאת את הילדים שזרקו אבנים על בית יעקב הראשון.

"כן. ושרה שנירר רצתה שכל הילדות יהיו צדיקות. שלא ילכו לרחוב, שלא יהיו כמו הגויות. היא רצתה שנלמד יהדות ונהיה טובות-" כאן אני נתקעת. לא בדיוק יודעת איך לנסח את עצמי, וקצת מתבלבלת, ממלמלת תפילת בזק להשם, שיעזור לי.

"היו כמה ילדות שהלכו לרחוב והתנהגו כמו גויות!" היא עוזרת לי, "שרה שנירר לקחה אותן ולימדה אותן על צניעות והלכות, וכל זה"

"נכון! ומי את חושבת שהיא קיבלה לסמינר? כל מי שרצתה להיות בסמינר! כי היא שחשבה שזה טוב לה וטוב לעם ישראל".

"הן היו צדיקות", היא אומרת לאחר הרהור. "זרקו עליה אבנים אז היא לקחה אותם ובנתה בית ספר"

"אהה. בדיוק" אני מסכימה בחיוך.

"היא הייתה ממש מיוחדת", היא אומרת שוב. שוכחת את הנושא המקורי ונסחפת בקסמי הדמות הנערצת. "רוצה לראות את השיר שלימדו אותנו עליה?"

"בטח מתוקה" אני עונה, מתעלמת מהעובדה שראיתי אותו אלף פעמים לפחות. שיר יפה. משהו על זה ששרה שנירר מתבוננת משמיים על כל 'בית יעקב', ושמחה בפועלה.

היא רצה לחדר שלה ומביאה את פיסת הדף הקמוטה משימוש של השיר שכתבה מורה מוכשרת במיוחד, על דמותה של מייסדת בית יעקב.

וזה הולך בערך כך:

האם ציפית האם קיווית, שזה מה שיהיה?

האם חשבת, האם ייחלת שכל הנס יקרה?

בקראקוב שילדה ראשונה נכנסה לחדרך,

האם ידעת שעוד מאה הכול יתהפך?

אני לא יודעת למה, אבל כששמעתי, שם, בחדר הכביסה, בפעם האלף ואחת, את השיר הנרגש, רציתי רק לבכות.