היה זה רגע קורע לב, מלווה בדמעות ותחנונים, כאשר בשעותיו האחרונות, זמן קצר לפני שעלה בסערה השמימה, ביקש הרב יעקב לראות את ילדיו. שמונת יתומיו הקטנים והצעירים, שהיו כל עולמו, הוכנסו בזה אחר זה לחדרו, ונעמדו מול דמותו המיוסרת אך האצילית.
הוא בירך כל אחד מהם, ליטף את פניהם, ולחש באוזניהם מילות אהבה, עידוד וברכה. מבעד לקושי הגופני והכאב, הצליח לחזק את לבבותיהם הקטנים ולצייד אותם במילים אחרונות שילוו אותם כל חייהם.
הבכי החרישי הפך לנהי. אין מילים שיכולות להכיל את גודל השבר. אב אוהב ומסור, שעמל כל חייו בתורה, במסירות ובקדושה, לקח את נשימתו האחרונה כשילדיו לצידו, לבם קרוע, עיניהם דומעות.
זמן קצר לאחר מכן, השיבה נשמתו את נשמתה לבוראה בטהרה ובקדושה.
העיר בית שמש המומה, הציבור כואב, והלב נקרע: שמונה יתומים נותרו מאחור, ללא אבא שילווה, ידריך ויחבק.
0 תגובות