בכשרון ובחן מתארת התלמידה הנרגשת את הפחד והחרדה המשתקת לקראת התעודות שבפתח. ואת מה שאני לא הצלחתי להסביר לבת ה-10 שלי היא כבר כותבת בחרוזים; התעודה היא לא בריסטול ציונים המחולק באופן רנדומלי לפי רגש. היא לא באה בהפתעה ולכן רחמים לא תמיד תופשים מקום במשחק. תעודה היא תוצאה לא גורם, היא באה להזכיר, כפי שכותבת ילדה בת 10, ואינה עומדת בפני עצמה. היא נכתבת בהתאם לציונים הסופיים ולא תמיד משקפת את העמל וההשקעה.
היחס אל התעודה אינו עולה בקנה אחד עם המטרה שלה. לא ברור איך ומתי נוצרה המפלצת הזאת, אבל כאמא למתבגרת בהיסטריה אני יודעת דבר אחד: מוכרחים לגרום להם להבין את הדבר האמיתי. אז נכון שהמתח מובן ולגיטימי אבל המימדים שלו לא הגיוניים. היחס אל התעודה צריך להיות כאל שיקוף של מציאות לא כאל כזאת שיוצרת אותה, כמו שלא נהיה במתח לפני שנביט במראה שתשקף לנו בדיוק את מה שלבשנו בבוקר ואת רמת ההשקעה שלנו בעצמינו.
אני יודעת לכתוב, יש אנשים שיודעים לדבר. מורות, לתשומת לבכן הקטע הבא, וודאו בבקשה שכל התלמידות יבואו בגישה הזאת אל יום הדין.
"התעודות הוא יום מפחיד ואף משמח
אבל לכל הדעות הוא - שאין לנו כוח
ודאי ובוודאי שלא מוח.
תמיד שרנו שירים אודות התעודות,
אבל בתכל'ס הננו רועדות וכן מפחדות.
תמיד הראנו הרבה עצמה וכוח,
אבל לב מי היה יכול לשמוח?
כולם פחדו וממש רעדו
וברגע התעודה ממש שאגו
אולי התעודה היא לא סתם בריסטול
אך וודאי שאין אנו ניפול לבאר שאול
התעודה מציינת את תוצאות לימודייך,
ולא את ההשקעה שהיא עמל פירותייך.
היא מראה לך בדיוק היכן מקומך
כדי שתדעני מה עימדך.
ולכן הנני מצהירה:
התעודה היא בסה"כ מזכירה!
]]>