חנוכיית הקקטוס בלב המדבר // סיפור לחנוכה

חנוכיית הקקטוס (צילום: באדיבות משפחת קליין)

אנו זוג יהודים המתגוררים בארה"ב שנים רבות, בשנת 1978 עברנו, אני ואשתי יחד עם שלשת ילדינו, מצפון מדינת ניו יורק לדרום מערב ארצות הברית. קנינו בית בפינקס אשר במדינת אריזונה.

בניו יורק צמח בחצר הקדמית שלנו עץ מייפל ענק, ובביתנו החדש חסרונו של העץ היה ניכר מאד, ולכן חיפשנו צמח שימלא את מקומו. לאחר לבטים רבים החלטנו לשתול קקטוס סגוארו מקומי. גובהו היה ששה מטרים והוא היה בעל שתי זרועות קצרות.

"הוא יגדל ויתפתח יפה", כך הבטיח הגנן.

המשכתי את חיי בלי להשים לב יותר מידי לעץ הקקטוס שצמח בחצר בתינו, ובמהלך השנים לא התייחסתי כל כך לקקטוס, שגדל בצעדי ענק.

בוקר אחד, כעשרים ושתים שנים לאחר ששתלתי אותו, יצאתי לחצר, הבטתי לשמים וראיתי שהצמח הגדול התנשא לגובה של כתשעה מטרים! ולא רק זה, אלא להפתעתי המרובה הצמיח קקטוס הסגוארו שמונה זרועות המתנשאות אל על מכל צדיו, כשכל הזרועות באותו קו גובה.

"אלן-בט" צעקתי לאשתי, "את חייבת לבוא לראות, הפתעה נהדרת!"

אלן-בט יצאה לחצר ונשאה עיניה לעבר הקקטוס.

"הי, מל, שמת לב? צמח הסגוארו שלנו הפך להיות חנוכייה טבעית מלאת חיות ויופי! איזה נס!, חנוכיית סגוארו 'חיה ונושמת' בחצר הקדמית שלנו! חנוכייה המסמלת שמונה ימים על גבורת האור על החושך וניצחון הרוח על הגשם!".

עברו עוד כמה שנים שבמהלכם ראיתי מאות קקטוסים מהזן הזה. וכשהבנתי עד כמה חנוכיית הסגוארו הגדלה אצלי בחצר נדירה, עלה בדעתי להדליק אות, ולשתף את הנס הגדול הזה עם עוד רבים אחרים.

הארתי את הקקטוס בשרשרת ארוכה של אורות קטנים, בהירים, ומנצנצים, אותם ליפפתי סביב הקצה של כל אחת מזרועות הקקטוס. ראש הגזע של הסגוארו היה מלופף אף הוא באורות, מקבל את תפקידו של השמש.

מאז, בכל חנוכה אני מדליק מידי לילה 'נר' נוסף בחנוכיית הסגוארו הניסית. כך אני מעביר את המסר של חג החנוכה בהשתתפותם של אורחים רבים מהסביבה המקומית, שעומדים בקדמת החצר. יהודים וגם כאלו שאינם, ואפילו נזירות אוהדות ישראל, מתאספים כולם ולוקחים חלק בהדלקה שמפרסמת את הניסים הגדולים שאלוקים עשה לבני עמו.

אלן-בט מחלקת מאות סופגניות מעשה ידיה לאורחים הרבים, והן מזכירות לכולם את נס פך השמן שנעשה בימים ההם בזמן הזה.

אתם מוזמנים גם השנה להצטרף אלינו להדלקה שתערך בכל לילה מלילות החנוכה בשעה שש בערב (חוץ מיום שישי) בכתובת:Phoenix, Arizona 9802 N. 46th st.

הסיפור שמאחורי חנוכיית הקקטוס

כתבה זו פורסמה לפני שש שנים, בעיתון 'ג'ואיש ניוז בפינקס' אשר בארצות הברית. בעלי חנוכיית הסגוארו הם הוריו של חמי.

כשעלה הרעיון לערוך את ערב ההדלקה הראשון, לפני למעלה מעשר שנים, פנה חמי לראש ישיבת מיר, הגרנ"צ פינקל זצ"ל, כדי לשאול את דעתו בנושא. הרב שמח ונתן את הסכמתו, באומרו שבכך יהיה קידוש ה' גדול.

שנים של הדלקת נר חנוכה בחנוכיית הסגוארו איחדו את יהודי השכונה ויהודי האזור כולו, וכך נגרם קידוש ה' גדול. הסיפור התפרסם בתוכנית רדיו המשודרת בכל רחבי ארצות הברית ואף זכה לסקירה בכמה עיתונים.

עם השנים התבגרו בני הזוג מל ואלן-בט, ובשמם העברי מרדכי ואלקה קליין. ביתם נעשה גדול מידי בשבילם, והם עברו לגור בדיור מוגן. את חנוכיית הסגוארו הם לא רצו לזנוח. הם קיוו והתפללו שיצליחו למכור את ביתם למשפחה יהודייה שתמשיך את המסורת הנפלאה של פרסום הנס.

לפני חודשים ספורים נמכר הבית למשפחת מילר, משפחה יהודייה אשר שמחה להמשיך את מסורת ההדלקה המיוחדת.

בשנה הזאת כיבדו הדיירים החדשים את מל קליין בהדלקת הנר הראשון של חנוכה. הסופגניות, הפעם, נקנו במאפייה הקרובה. וסביב החנוכייה הדולקת שוב התאספו עשרות אנשים.

מל נשא דרשה, וסיפר על האור הגדול שחנוכיית הסגוארו הפיצה לכל יהודי האזור, ועד כמה שהוא שמח שמשפחת מילר תמשיך את מסורת ההדלקה, אחרי שעה קלה התפזרו כולם, מותירים את חנוכיית הסגוארו לבדה, מאירה את חשכת החולין והריקנות של ארץ החופש.

מל ואלן-בט עזבו אחרונים, כשעל פניהם נסוך חיוך גדול על שזכו, שוב, להדליק את הניצוץ היהודי, ולפרסם את שמו יתברך בעולם!

תודה לאחינועם קליין על הסיפור המדהים והתמונות.

אם גם לכם יש סיפור חיים, וברצונכם לשתף אותו לקוראי כיכר השבת.

שלחו למייל amosbismout@gmail.com