רחלי (שם בדוי), תלמידת כיתה י' באחד מהתיכונים החרדים המוכרים במרכז הארץ. נערה בעלת אופי נוח ובמונחים עממיים - "רגילה" – לא שקטה מידי וגם לא רועשת, לא מסמר חברתי אך גם לא בודדה, עושה את המוטל עליה בלימודים ואף מצליחה להגיע לתוצאות די טובות. היא גם "רגילה" מבחינת מראה חיצוני, גובה ומבנה גוף בינוניים.
לקראת סוף המחצית הראשונה של שנת הלימודים, רחלי החלה לרדת במשקל. בתחילה אף אחד, ואולי אף היא, לא שמו לב לשינוי שחל בה, ייתכן והתלבושת האחידה הרופפת והמטשטשת המחויבת בבית הספר סייעה לכך. אולם, לקראת סוף השנה לא ניתן היה להתעלם מהרזון הקיצוני של רחלי אשר בלט בפניה וידיה הכחושים מאוד, דבר שהעיד בברור על הפרעת אכילה חמורה בה היא לוקה.
מדי פעם רחלי קבלה עידוד ומחמאות מחברותיה על רזונה, אך בהמשך הן החלו להבין כי משהו אינו כשורה והביעו דאגה על כך בינן לבין עצמן ואף בפניה. אך פרט לחברות, אף אחד מן הצוות החינוכי לא שם לב, ייתכן שהמספר הרב של התלמידות בכל כיתה לא אפשר את תשומת הלב של המורות לתלמידה היחידה.
דאגת חברותיה, שלא באשמתן, לא הגיעה אל הגורמים המתאימים במקרים אלה. הן לא היו מודעות לאפשרות כי גורם כזה, בדמות היועצת החינוכית, נמצא בתוך בית ספרן, נגיש ומתאים לסיוע לחברתן שבמצוקה. רחלי המשיכה לרדת במשקל עד שזה גרם לאבוד הכרתה במהלך יום לימודים והוביל להזעקת עזרה ראשונה חיצונית.
הצוות הרפואי במרפאה המקומית זיהה מיד את הבעיה והחל לנקוט בטיפול אינטנסיבי ומשקם. אין ספק כי אם דמות היועצת הייתה מעורה ומודעת יותר בחיי תלמידות התיכון החרדי, הסיוע היה מגיע בזמן מוקדם ומועיל הרבה יותר, ואולי אף מונע את ההידרדרות החמורה.
בעשורים האחרונים אנו עדים לתופעה ההולכת ומתפשטת של הפרעות אכילה, כאשר היא אינה פוסחת על אף ציבור או מגזר, תוך התמקדות בקרב בנות בגילאי ההתבגרות.
אחת ההנחות הרווחות היא כי נערות התיכונים הכלליים בארץ נוטות לפתח הפרעות כאלה יותר מאחיותיהן במוסדות חרדים, עקב חשיפתן של הראשונות למודלי רזון קיצוניים מערביים המוצגים במדיה. אולם, יהיה זה תמים מצדנו לחשוב על רחלי כמקרה בודד וכי בנות התיכונים החרדים אינן נופלות אף הן ברשת זו.
לפי חוקי משרד החינוך, חובה על כל מוסד חינוכי להעסיק יועץ חינוכי מקצועי, ובמקרה של מוסד חרדי לבנות, יועצת, אשר חלק מתפקידיה הם מתן עזרה ודרכי התמודדות לבעיות אישיות של התלמידה, כמו זו של רחלי, כפי שניתן ללמוד מ"מדריך היועץ לבית הספר" אשר פורסם על ידי משרד החינוך.
ברור אם כך כי תפקיד היועצת מאויש באותם בתי ספר, אולם השאלה החשובה היא האם אותן בנות הסובלות מהפרעות אכילה מודעות לקיומה? ואם כן, האם הן מרגישות מספיק בטוח ונוח לגשת אליה? אינני בטוחה כי התשובות חיוביות, בעוד שסביר להניח כי בבתי הספר הכלליים בהם הגישה שמרנית ומסתירה הרבה פחות היועצת משמשת דמות משמעותית יותר במצבים אלה.
ייתכן כי השיח הפנימי אודות התופעה קיים בקרב הנערות בינן לבין עצמן, אך ספק גדול אם הוא מועלה לדיון ער בציבור החרדי, במסגרת הכיתתית, וחשוב יותר, אם המענה המקצועי הזמין מיידי וידוע לאותן נערות בתוך המוסד בו הן מתחנכות.
חיפוש קצר ברשת מעלה אפשרויות טיפול רבות המיועדות ומתמחות בציבור החרדי. ושוב, עולה שאלת נגישות מידע זה לאותן בנות. היות וקיים מענה בתוך בית ספרן בדמות היועצת החינוכית, אני חושבת כי הוא זמין ומהיר יותר מטיפול חיצוני, ומידת הסיוע שלו תלויה במודעות החברתית של הנערות לעצם קיומו.
חשוב לי להעלות את הנושא למודעות הציבור ולשיח בו. קיימים כאמור, פתרונות ודרכי סיוע קרובים במצבים אלה, אולם המידע והמודעות אודותם מושתקים וחסרים. חשוב כי הערנות באותם בתי ספר תופנה גם לבנות אלה והעידוד לקבלת סיוע יועבר כמסר להן.
העיסוק העדין והמוסתר בנושאים אלה בחברה החרדית ידוע ומוכר לי, אולם דווקא בשל כך, חשוב לפחות לפתוח את הנושא מנקודת מבט חברתית אישית, מהדאגה הכנה לכל נערה באשר היא ללא קשר לשייכות המגזרית-חברתית שלה. אולי דווקא ממקום זה, הגישה תתחיל להשתנות.
כעובדת סוציאלית לעתיד המאמינה בפרט היחיד באשר הוא כחלק בלתי נפרד מהחברה כולה, אקווה כי מידע זה יגיע לאיש חינוך, הורה או נערה הזקוקים לו, ואלה יראו לנכון לעשות בו שימוש מועיל ומסייע.
הצגת כל התגובות