מה ענה הרבי מחב"ד לניצול השואה הכאוב?

הרבי עונה לו בתגובה שאת הטענה שלו טוען המאמין הכי גדול - משה רבינו. לאחר שמשה הגיע לפרעה והציג בפניו את הדרישה "שלח עמי ויעבדוני", פרעה העמיס עבודה קשה יותר על בני ישראל. ובתגובה הגיע משה רבינו בקובלנה להקב"ה "למה הרעות לעם הזה".

מוסיף הרבי ומחדד:

טענה זו נובעת משתי הנחות יסוד חשובות מאוד: א. ברור ליהודי שלא הנאצים הם אלו שעשו את השואה אלא ריבונו של עולם. ב. טענה זו ("למה הרעות") נובעת מתוך אהבת ישראל עצומה כ"כ שמביאה את האדם לרטון גם כלפי מי שהוא הכי מאמין בו - הקב"ה.

אכן צריך להבין למה משה שאל שאלה זו? הרי כפי שרש"י מציין לשבחם של האבות שלא הרהרו אחר מידותיו של ה'. וכיצד זה דווקא משה הרהר?

גם צריך להבין: מה ענה ה' למשה על טענה זו בתחילת הפרשה?

משה הוא סמל החכמה - משה אמת ותורתו אמת - התורה היא שלימות החכמה האלוקית, ותפקיד משה להוריד את התורה לעולם הזה. כשמנסים להגדיר את החכמה נראה בהשקפה ראשונה שהחכמה ענינה חתירה לדעת ולהבין עוד ועוד וכמאמר "איזהו חכם הלומד מכל אדם".

האבות עיקר עבודתם הייתה עבודת המידות. אברהם עבד בקו החסד והקים את אש"ל אברהם.

יצחק עבד בקו הגבורה שעניינו יראה וביטול מוחלטים לפני ה', זה התבטא בין השאר בהיותו עיוור ("עיוור חשוב כמת" - ביטול מוחלט) וספון בביתו מאז העקידה, כלומר: מידת הגבורה של יצחק מחקה את מציאות העולם לגביו, ולדידו "אין עולם".

יעקב שילב בין שתי עבודות אלו.

כשעובדים את ה' ע"פ מידות צריך להיזהר מאוד, שהרי המידות הם רגש סובייקטיבי ואַנוֹכִי.

יכול להיות אדם רחום ביותר שמרחם על בעלי חיים מסכנים, ובה בשעה הוא מתעלל ומתאכזר לבני אדם.

דוגמא קיצונית לעניין: בגרמניה הנאצית היה ארגון "תנו לחיות לחיות" (או משהו בסגנון) שדאג לגזע "העכבר הלבן" שהיה בסכנת הכחדה, בה בשעה שמידי יום נשלחו אלפי יהודים לתנורים והיו בסכנת הכחדה לא פחות מ"העכבר הלבן"...
זה אמנם דוגמא קיצונית אבל היא ממחישה טוב את הפער בין מידה סובייקטיבית ומעוותת לבין הדרך הישרה והנכונה.

לכן האבות שעבדו על פי המידות נקטו בגישה שלא להרהר אחר מידותיו של ה'. בזה הם רצו לוודא שהמידות שלהם אינם נובעות מתוך תחושת אגו-ישות. (זה גם הסיבה שרק לאחר ניסיון העקידה אומר ה' לאברהם "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חסכת את בנך את יחידך ממני". כי לכאורה הרי עמד בתשעה ניסיונות לפני, וכי הם לא מעידים על יראת אלוקים? ומבואר בחסידות שכל עוד ואברהם נוהג במקביל למדת החסד אין זה מהווה שום הוכחה לעבודת ה' מוחלטת כי זה עבודה בהתאם לתכונותיו (מאוד יכול להיות שזה נובע מתוך תחושת אגו). רק כאשר עמד בניסיון של מדת הגבורה, לקחת את בנו לשחיטה, זה היווה הוכחה שהוא ירא אלוקים ופועל ממניע אלוקי צרוף גם בשאר מעשי חסדיו. ואכמ"ל)

משה לעומתם סמל החכמה סבר שכיון שמהותו היא חכמה מותר לו לחקור ולהבין ולשאול "למה". אצלו - הוא סבר - השאלה לא נובעת מתוך אגו כי השכל הוא אובייקטיבי. הראיה: טענת משה "למה הרעות לעם הזה", הוא לא טוען למה הרעות לי. למה אני הושלכתי ליאור בגיל שלושה חודשים? למה נאלצתי לברוח ממצרים כשרצו להרוג אותי? למה נגזר עלי להיות נווד בערבות מדין? טענתו היא טענת מנהיג, ותמיהתו נובעת מתוך אהבת עם ישראל ומתוך אחריות ציבורית, לטובת כלל ישראל.

וכאן בא ה' וחידש למשה שהחכמה האלוקית יש לה פן נוסף: ביטול. (בתניא פרק ג' מבאר שחכמה מלשון כח מ"ה. מ"ה זה סמל הביטול וכפי שמשה העיד עליו ועל אהרן "ונחנו מה").

שכל וחכמה למרות שהם מרוממים מהמידות הם עדיין מוגבלים. שכל האדם עשוי להיות כל כולו אינטרסים בלי שום אובייקטיביות, כמ"ש "השוחר יעוור עיני חכמים". יתירה מזו: גם שכל ישר ואובייקטיבי עדיין מוגבל הוא. וכדי לתפוס את החכמה העליונה, גם החכם באדם נדרש להתבטל ממציאותו, וכפי שאמר המלך שלמה החכם באדם "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני".

וזה מענה ה' למשה בתחילת פרשתנו (על פי רש"י ובדרך החסידות), בהקדים משל:

ילד קטן שכלו עדין אינו מפותח ולכן אביו מתגלה אליו בעיקר ע"י מידות. נשיקות חיבוקים ומתנות. גם חינוכו של הילד הקטן שמתבטא ב"חושך שבטו שונא בנו" מתבטא בעיקר בהכאת השבט ולא הכאה מוסרית-שכלית.

כאשר גודל הילד, האבא רוצה להעניק לילד דעת ותבונה, וזה דורש מהילד להתאמץ ולהיות ממוקד באבא, ובמקביל לפיתוח והתרחבות השכל כך מתמעטים המידות (גילויי החיבה הזוטריים, כמו גם הכאות השבט).

והנמשל. אומר ה' למשה:

האבות עבדו בעבודת המידות (ראשית ההוויה של עם ישראל - ילד קטן), להם נגליתי בשם א-ל ש-ד-י שהוא שם נמוך השייך לעולמות (שאמר לעולמו די), זה שם שאפשר לתפוס בחושי המידות הנמוכות. לכן לא הרהרו אחר מידותי, כמו ילד קטן שהולך אחרי אביו.

עתה, ממשיך ה' ואומר למשה, אני רוצה להתגלות בשם הוי' שהוא שם הרבה יותר גבוה ונשגב מהשגת המדות, זהו שכל התורה הקדושה, כדי להגיע לזה צריך להתמקד בה'. ההתמקדות בה' באה בעקבות היותם בכור הברזל להזדכך מזוהמת הנחש, ומתוך קושי השעבוד יוצאים לחירות, הכרת הטוב שתצמח מתוך היציאה לחירות תביא אהבה כזו עצומה לה' שתכריח את בני ישראל להיות משועבדים (ממוקדים) לה' לנצח, כמ"ש "לי בני ישראל עבדים, עבדי הם בהוציאי אותם מארץ מצרים".

זה רובד אחד בהסבר סיבת הגלות שה' אומר למשה. זה רק הרובד השכלי הנמוך שעדיין ניתן להשגה מסוימת.

אך רובד נוסף בעניין, והוא החשוב:

הרי ה' הוא אין סוף, כך גם תורתו הקדושה "ארוכה מארץ מדה ורחבה מיני ים". ומי האדם אשר מלאו ליבו להשיג את החכמה האלוקית???

כהכנה לקבלת התורה הקדושה והאין סופית של הקב"ה האין סופי, נדרש האדם להתעלות לא רק מעל מדותיו ותאוותיו אלא גם להתעלות מעל שכלו האנושי המוגבל.

וכה דברי ה' למשה:

אמנם אתה מנהיג. אמנם אתה מעולם החכמה ("מן המים משיתיהו"). אבל גם אתה עליך ללמוד מן האבות שלא הרהרו אחר מדותי. הביטול הזה הוא הוא ההכנה להתגלות שם הוי' (שלמעלה מהשכל ולמעלה מהעולם) בעולם. ולכן עכשיו נדרש גם ממך משה, על אף חכמתך, להניח את השכל בצד וללכת רק אחר האמונה.

כאשר צועדים בדרך זו של אמונה תמימה זוכים להגיע להכרה ש"הכל לטובה".

כפי שמסביר בעל התניא (שהשבוע היה יום ההילולא שלו. כ"ד טבת) ב"תורה אור" שה' אמר למשה להשליך את המטה והוא נהפך לנחש ואח"כ אחז בזנבו וחזר להיות מטה. המטה הוא הצינור שמַטֶה (מטה מל' הטיה והמשכה) וממשיך את השפע מה' לעולם ומזה נמשך להיות נחש שהוא סמל הקליפות והסטרא אחרא, הוא מקור הרוע והיסורים בעולם... אך ע"י אמונה זו שהכל מאיתו ית' זוכים לראות אח"כ כיצד הנחש נהפך חזרה למטה, ויתירה מזו שהמטה בולע את שאר המטות-התנינים של חרטומי מצרים.

רק ע"י שמניחים את השכל האנושי בצד, רק מתוך כך אפשר להתחיל לתפוס את החכמה העליונה היא חכמת התורה!

שבת שלום ומבורך!

לתגובות והארות:
Misraeli770@gmail.com