תיעוד בלעדי | הסודות שלא סופרו על בית הכנסת העתיק 'עץ חיים' בטבריה

בית הכנסת עץ חיים ניצב בטבריה כעמוד האש של ההיסטוריה הרוחנית היהודית. כאן התפלל האר"י הקדוש וכאן, על פי המסורת, עמדו חכמי הסנהדרין בגלותם האחרונה. הקיר הדרומי של בית הכנסת, כפי שכתב רבנו האר"י עצמו, נושא קדושה עתיקה מימי הסנהדרין.

פרק ראשון: שורשים עמוקים בחברון וקריאה משמים

רבי חיים אבולעפיה זיע״א, שנחשב בעיני חכמי הדורות ל"מופת דורנו הרב הגדול", נולד בחברון בשנת ת"י לערך (1650). מוצאו מיוחס לשבט יהודה, לזרע המלוכה מבית דוד. את ילדותו ונעוריו עשה בעיר האבות, שם נודע בכשרונותיו המיוחדים ובשקידתו בתורה. החיד״א כתב עליו בספרו שם הגדולים (חלק גדולים, מערכת ח', אות ו'): "רבו נוראותיו וענייניו וקדושתו כאחד מהראשונים כמפורסם" בילדותו למד עם רבי חזקיה די סילוה, בעל ה"פרי חדש", שהיה לא רק רבו אלא גם ידידו הקרוב. בתקופה זו כבר נודע כרב בעל שיעור קומה, שהתפרסם בגדלותו בתורה, בפסק ובנסתר.

בהגיעו לפרקו, נענה לקריאה לשמש ברבנות צפת — אחת מארבע ערי הקודש. צפת, באותן שנים, הייתה מרכז רוחני חשוב והמשיכה אליה חכמים רבים. מאוחר יותר, בשנת תפ"ה (1725), קיבל עליו את משרת הרבנות בעיר איזמיר שבטורקיה. באיזמיר כיהן כרבם של כ-15 אלף משפחות יהודיות. רבים מגדולי הדור ראו בו סמכות רוחנית ומנהיגותית.

עם כל גדולתו ופרסומו בקהילות הגולה, לבו של רבי חיים היה קשור בעבותות לארץ ישראל ולקדושתה. תמיד שאף לשוב אל חופי הגליל ולחדש את היישוב היהודי בארץ אבותיו.

פרק שני: חלום מושל הגליל ושליחות שמיימית

המפנה שעתיד היה לשנות את פני היישוב בגליל אירע דווקא דרך גוי, מושל הגליל דאהיר אל-עומר. על פי המסופר (טובת מראה, לרב אוחנה, טבריה, אות ט'), שלושה לילות רצופים חולם אל-עומר חלום אחד: כי עליו ליישב מחדש יהודים בעיר טבריה. נבוך מהחלום, פנה לרבני צפת ובמיוחד לרבי שלמה מלכי, רבה של צפת. בעצת החכמים שיגר שליחים עם איגרות לחכמי קושטא ולמנהיגי הקהילות בתפוצות, בבקשה להביא יהודים ליישב את טבריה.

כאשר הגיעה הקריאה אל רבי חיים אבולעפיה באיזמיר, לא השתהה. אף שהיה כבר בן שמונים ומעלה, הבין מיד כי זהו אות משמים. הוא גייס את אשתו שעמדה לימינו בנאמנות בכל פועלו, עשרה מתלמידיו הקרובים, ויחד עם ספרי תורה וספרי קודש יצאו למסע לעבר טבריה.

עלייתו של רבי חיים אבולעפיה לארץ ישראל לא הייתה רק מעשה אישי של חכם בגלות החוזר לציון. היא סימלה את ראשית שיבת ציון החדשה. חכמי אותו הדור ראו במסע הזה לא פחות מאירוע בעל משמעות משיחית.

פרק שלישי: כניסה מלכותית לטבריה ובניין חדש מן החורבות

בהגיעו לטבריה, קיבל אותו דאהיר אל-עומר בכבוד עצום. המושל, שנראה היה כאילו מבין את ייחודו של הרב, הלבישו בגדי מלכות והכריז שכל בקשה שתצא מפיו — תיענה.

הפעולה הראשונה של רבי חיים הייתה הקמת בית מדרש. לאחר מכן החל בשיקום חורבות בית הכנסת העתיק שבו, לפי המסורת, נהג להתפלל רבנו האר״י הקדוש. בית הכנסת החדש נקרא עץ חיים, והוא נבנה על יסודות עתיקים מאוד. לפי עדותו של רבי חיים ויטאל, תלמידו הגדול של האר״י, המתוארת בספר שער הגלגולים (הקדמה ל״ז): "בטבריה, בתוך העיר עצמה... יש שם קדושה גדולה מזמן קדמון. שם היה מורי ז"ל קובע מקום תפילתו לפי שיש שם קדושה נפלאה".

חוקרי תולדות טבריה, כמו הרב משה קליערס בספרו טבור הארץ (פרק א', אות י״א), קובעים כי בית הכנסת נבנה בדיוק על היסודות שבהם פעל בית מדרשו של רבי יוחנן, מגדולי אמוראי ארץ ישראל. במקום זה, לפי המסורת, חובר ונחתם התלמוד הירושלמי.

לא בכדי ייחסו לבית הכנסת עץ חיים משמעות עמוקה עוד יותר: לפי רבותינו וכתבי סדרי הדורות (שדה יצחק, ליוורנו תר"ו; טובת מראה), במקום זה ישבה הסנהדרין בגלותה האחרונה, ומשם — לפי דברי חז״ל — עתידה לשוב ולפעול לעת קץ: "מטבריא עתידין ליגאל". (ראש השנה ל״א).  

פרק רביעי: המקווה הקדום וקדושת המים

לאחר הקמת בית הכנסת, ייסד רבי חיים אבולעפיה מקווה טהרה צמוד לבית הכנסת. מקווה זה הפך לאחד מסמלי טבריה. לפי עדויות בני הדור, כאשר היה יורד מפלס הכנרת בימות השפל, מי המקווה היו עולים מאליהם לקראת רבי חיים כאשר טבל בו.

העדות המפורסמת ביותר על כך נכתבה במכתב ששלח ראב"ד טבריה, רבי יעקב חי זריהן, לשד"רים שנשלחו לאסוף כספים בגולה. במכתב זה מתוארת קדושת המקום וסגולותיו הרפואיות: "המים שופעים קדושה. בם נשפכות כל הקליפות ונפתחים שערי שמים".

המסורת הטבריינית אף ידעה לספר על מקרים שבהם בעלי מומים שנכנסו למקווה נרפאו, ונשים עקרות שטבלו — נפקדו. בנוסף, המקווה שימש גם לנטילת ידיים של המתפללים.

עד היום מחובר המקווה לאגם הכנרת, ופועל לפי חוק הכלים השלובים. בתקופות בהן עלה מפלס הכנרת, נותר פעיל, אולם בשנות בצורת רבות נותר ריק.

פרק חמישי: עמידה מול אויבים וניסי ההצלה

השנים הבאות היו סוערות במיוחד. בשנת תק"ב (1742), התקבלה איגרת מדמשק כי סולימן פחה, צורר היהודים, מתכוון להעלות צבא על טבריה ולהשחיתה. יועציו של רבי חיים הציעו לו להימלט לצפת, אך הוא סירב בתקיפות: "לו חפץ ה' להדימני, אנה אסתר מפניו? טוב לי כי אמות פה בארץ קדושה, ויעטני עפרה".

ביום שבת קודש ט' באלול תק"ב, עלה סולימן פחה על טבריה עם חיל גדול. במשך חמישה ימים הפגיז את העיר מהים ומההרים. אך לא יכל לה. החומות עמדו, והרוח לא נשברה.

ביום ד' כסלו תק"ג, לאחר שהאויב נסוג בבושת פנים, ערך רבי חיים יום טוב והלל ברוב עם, ושיבח את ה' על הישועה. לא עברו חודשים רבים, ובי"ב תמוז תק"ג, חזר סולימן פחה עם חיל כבד עוד יותר. שוב סירב רבי חיים לנטוש את עמו. הוא קרא בקול: "היוצא יצא, והנשאר נשאר. אנכי אותרה פה". גם הפעם אירע נס גלוי: בה' באלול, בעיצומה של ההפגזה, חלה סולימן פתאום במחלת מעיים קשה ומת למרגלות חומות טבריה. (המעשים האלו מתוארים באריכות בספר טובת מראה של הרב אוחנה, טבריה, אות ט').

פרק שישי: "תורה בעיא הכי?" — המפגש עם האור החיים הקדוש

מאורע מיוחד ומרשים התרחש כאשר הגיע לטבריה רבי חיים בן עטר, בעל ה"אור החיים" הקדוש. בבואו לבית מדרשו של רבי חיים אבולעפיה, מצא את הרב יושב עם תלמידיו ועוסק בתורה. האור החיים לחש בליבו את המשפט: "תורה בעיא הכי?" (האם התורה נדרשת ללימוד כה מעמיק?). רבי חיים הבחין מיד במה שבלב האור החיים וקרא בקול: "חכם חיים, בוא אצלי!", וכך עמדו הם זה מול זה כשהאור החיים הקדוש אומר: "מחול לי, לרוב זקנתי וחולשתי". השניים שוחחו בדברי תורה, והחליטו ללכת יחד לקבר התנא רבי עקיבא.

על פי המסופר, כאשר הגיעו למערה כיבדו זה את זה להיכנס ראשון. אז לחש האור החיים: "אוי ואבוי שנזדמנו שני משיחים יחד — בן יוסף ובן דוד". ערפל כבד ירד לפתע על המקום. השניים בכו, ולפי המסורת — הבינו כי נגזר עליהם להסתלק תוך שנה. ואכן, כך אירע: האור החיים נפטר בתמוז תק"ג, ורבי חיים אבולעפיה נפטר בו' בניסן תק"ד. (העדות מובאת מפי ראב"ד טבריה, רבי יעקב זריהן זצוק"ל, ועדויות נוספות אצל ספרו של הרב יוסף חיים ילוז).

פרק שביעי: הילולא דטבריא וחיי הרוח בעיר הקדומה

מעבר לפעילותו הרבנית והציבורית של רבי חיים אבולעפיה, נודעה טבריה גם כמרכז של שמחה רוחנית עמוקה. משנת תק"ג (1743) ואילך, הפכה העיר למוקד הילולות וזיכרון לגדולי ישראל, בפרט לעלייה ההמונית לקברו של רבי מאיר בעל הנס בליל י"ד באייר — פסח שני.

תיאור מרגש מאותה תקופה נכתב בידי לורנס אולפאנט, יוזם תוכניות יישוב היהודים בארץ ישראל. בשנת 1879 השתתף בהילולה וכתב: "כבר בשעות אחר הצהריים נאספו החוגגים ליד בית הכנסת עץ חיים על שפת הכנרת. בתהלוכה רבת משתתפים, עם ספרי תורה ורבני הקהילה בראש, צעדו דרך סמטאות העיר העתיקה לעבר קבר רבי מאיר. שתי סירות עמוסות בנשים וטף שטו בכנרת באיטיות, מפרשיהן פרושים ברוח הקלה".

אירועים אלו חיזקו את רוח הקהילה היהודית בעיר והעבירו את המסורת גם לדורות הבאים.

פרק שמיני: חורבן, שיקום ותקומה מתמדת

כפי שקרה במקומות קדושים רבים בארץ ישראל, גם בית הכנסת עץ חיים ידע חורבנות ושיקומים רבים. בשנת תק"ו (1746), נפגעה טבריה מרעידת אדמה חזקה. בית הכנסת נהרס אך שוקם במהירות. כעבור כמה עשורים, בשנת תקצ"ז (1837), פגעה רעידת אדמה נוספת באזור וגרמה נזקים כבדים.

בשנת תרצ"ד (1934), שטפון גדול הציף את טבריה ופגע קשות בבית הכנסת. לאחר המאורעות והמלחמות בארץ, ובייחוד לאחר מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (המרד הערבי הגדול), השיקום עוכב במשך שנים.

רק בשנת תש"ה (1945), ביוזמת הרב יעקב חי זריהן וראשי הקהילה הספרדית, הוקם ועד מיוחד לגיוס תרומות לשיקום המקום. 228 משפחות מטבריה גייסו סכום כולל של 1,228 לירות ארץ-ישראליות ובשנת תש"י (1950) הושלמה הבנייה, ובית הכנסת נחנך מחדש.

החלק התחתון של הבניין נותר כשהיה מימי רבי חיים אבולעפיה. על החזית הוצב שלט מתוך ספר טבור הארץ: "מה יפית ומה נעמת בי כנישתא רבא דטבריא ויהללוה בשערים בת ציון".

פרק תשיעי: באר מרים וסגולת המים

חלונות בית הכנסת עץ חיים פנו לכנרת. דרכם נשקפה הנקודה שבה, לפי המסורת, נמצאה באר מרים — מעיין פלאי שסגולות רפואה יוחסו לו מדורי דורות. סיפורים רבים עברו מאב לבן: עיוורים שטבלו במי הבאר ונרפאו, מוכה שחין שנרפא לאחר טבילה. (במדבר רבה י"ח כ"ב; ויקרא רבה כ"ב ד').

נהוג היה כי יהודי טבריה יצאו בסירות קטנות לשאוב ממי הבאר כשאדם שנבחר לשם כך עמד ליד חלון בית הכנסת והנחה את השייטים כיצד להגיע אל המקום המדויק, שכן כאשר התקרבו לבאר לא יכלו לראותה במים. המים שנשאבו נחשבו תמיד לסגולה לרפואה ולפקודת עקרות.

פרק עשירי: חזון הסנהדרין ושיבת ציון

על פי המסורת התורנית-קבלית, בבית הכנסת עץ חיים ישבה הסנהדרין בגלותה האחרונה. בספר שדה יצחק על הש"ס (נדפס בליוורנו תר"ו), מופיעה הסכמת רבני טבריה, כולל הגאון רבי חיים שמואל הכהן ("הסניור"), חמיו של בעל אמת ליעקב ניניו. לדבריהם, בידם מסורת ברורה כי בבית כנסת זה תחזור הסנהדרין לעתיד לבוא.

הרב הראשי רבי חיים ניסים אבולעפיה ובית דינו העידו אף הם: "שם נגלו עשר גלויות סנהדרין גדולה, ומשם עתידין ליגאל".

גם האר״י הקדוש קבע את מקום תפילתו בפינה הצפונית-מערבית של בית הכנסת בשל קדושתו הנפלאה (שבחי ירושלים; חבת ירושלים, דף כ"א).

פרק אחד עשר: ההווה והנצח

כיום, מתחם בית הכנסת עץ חיים בטבריה משמש לא רק מקום תפילה אלא גם מוקד תיירותי והיסטורי. במתחם פועלים בתי כנסת נוספים, ביניהם בית הכנסת של חסידי קרלין ובית הכנסת "הסניור". אנדרטה לזכר בני טבריה שנפלו במערכות ישראל הוצבה במקום. המקווה הייחודי, המחובר לכנרת, קיים גם כיום — אף שמפלס הכנרת גורם לו לעתים להתרוקן.

הכתובת הקדומה בבית הכנסת מזכירה את מייסדו: "בית המדרש הספרדי העתיק עץ חיים אבולעפיה זיע״א, ע״ש הרב הגדול הצדיק המופלא מופת הדור... אשר השיב את תפארת ישראל לטבריה".

פרק שניים עשר: פשטות חיצונית ועומק נצחי

על פניו, המתבונן בבית הכנסת עץ חיים שבטבריה לא יגלה מבנה מפואר. חיצוניותו פשוטה, שקטה, כמעט נבלעת בין בתי האבן העתיקים של העיר העתיקה. אך עוצמת הקדושה וההיסטוריה השוכנת בין כתליו מהדהדת לדורות. "מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלהים" — כך תיאר הרב הראשי הספרדי לטבריה, רבי יעקב חי זריהן, בקול קורא שפרסם בשנת תש"ה (1945), לאחר השיטפון הגדול. הוא הדגיש את הפלא: מקום בעל ייחוס רוחני עצום, אף על פי שחיצוניותו אינה מרמזת על עומק הסוד וההיסטוריה שבו.

פרק שלושה עשר: מסורת קדומה מימי יהושע בן נון

לצד המסורת הידועה על האר"י הקדוש ועל ישיבת הסנהדרין, מסורות נוספות מעלות את ייחוס המקום עד לתקופת יהושע בן נון. כך מביאים ספר גלילות א"י וסדר הדורות (דף כ"ח): "יש הרואים בבית כנסת זה את בית התפילה הקדום מימי כיבוש הארץ, והוא שימש מקום השראת שכינה ונשיאת הוראה לישראל".

חוקרי תולדות טבריה מציינים כי המקום שימש גם את בית המדרש של רבי יוחנן ותלמידיו — מקום חתימת התלמוד הירושלמי, כפי שכבר הוזכר בפרקים הקודמים.

פרק ארבעה עשר: הסנהדרין — עתיד לשוב לכאן

בהסכמת הרב חיים שמואל הכהן ("הסניור") לספר שדה יצחק (תר"ו, ליוורנו), נכתב: "קבלה היא בידינו... כי שם נגלו עשר גלויות סנהדרין גדולה חלקם בחיים, וגלות האחרון לטבריה. ומשם עתידין להגאל ונבנתה העיר על תלה".

דברים אלו מתחברים למסורת שמסר החזון איש (או"ח, מגילה סימן קנ"ג), כי בטבריה עתידה לקום הסנהדרין מחדש קודם הגאולה, ויש מי שאומרים — בבית הכנסת עץ חיים דווקא.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

ביבליוגרפיה:

החיד"א, שם הגדולים, מערכת ח', אות ו'

הרח"ו, שער הגלגולים, הקדמה ל"ז

האר"י, ליקוטי שער רוח הקודש

הרב משה קליערס, טבור הארץ, פרק א', אות י"א

שבחי ירושלים, חלק ב'

טובת מראה, הרב אוחנה, טבריה

שדה יצחק, ליוורנו תר"ו

עדויות רבי יעקב חי זריהן, ראב"ד טבריה

עדויות רבי יוסף חיים ילוז

מסעות ירושלים, מאמר "חיות אש"

שלשלת היוחסין, אות ג'

מכתבים משד"רי טבריה

תיעוד ועד הקהילה הספרדית בטבריה, תש"ה–תש"י