מנהגים רבים מלווים אותנו בימי בין המצרים, חלקם אף נקבעו בהלכה לדורות. כך כתב בשולחן ערוך סימן תקנא סעיף יז: טוב להיזהר מלומר "שהחיינו" בין המצרים על פרי או מלבוש.
מקור המנהג בספר חסידים סי' תתמ (מהדורת ר"ר מרגליות עמ' תפב): יש חסידים שלא היו אוכלים פרי חדש בין י"ז בתמוז לט' באב, כי אמרו: איך נברך "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". המנהג מובא בהגהות המנהגים אצל ר' אייזיק טירנא (עמ' עד סי' נה), וכן בשו"ת המהרי"ל סי' לא ומכאן שמקורו בחוג חסידי אשכנז.
במשנה ברורה שם אות צח מובא שהגר"א חולק ורואה בזה חומרא יתירה, וגם הט"ז מפקפק. לכן בשבת אין להחמיר, כי רבים מהאחרונים מקילים בשבת. ראה גם שערי תשובה אות לח. ברור שמדובר במנהג חסידות.
ואולם מאחר שהמהרי"ל, האר"י ז"ל והשיירי כנסת הגדולה החמירו, התקבל המנהג גם בקהילות ספרד. וכן בתימן.
כאמור הפסוקים סייגו הלכה זו, ומי שמזדמנת לידו מצווה שברכתה "שהחיינו", כגון ברית מילה או פדיון בן – יברך, כי לא הוא קבע את המועד, אלא מן השמים זימנוהו (שו”ע תקנא, יז).
ברכת "שהחיינו" על תפילין
הביאור הלכה (סי' כב סע' א ד"ה קנה) כותב: "יש פוסקים שסוברים שעל כל מצוה שאדם עושה פעם ראשונה בימי חייו יברך שהחיינו". נראה לכאורה שמי שמניח תפילין לראשונה בבין המצרים יכול לברך, כמו בפדיון בן וברית מילה.
אולם בספר "שלמי מועד" (פרק פט עמ' תעח) מובא בשם הגרש"ז אויערבך: "מי שנעשה בר מצווה בימים אלו, לא יברך שהחיינו כשמניח תפילין".
וצ"ע מדוע תפילין שונים מפדיון בן וברית מילה, שעליהם כן מברכים שהחיינו.
הגמרא בפסחים (קכב, ב) דנה מי מברך "שהחיינו" בפדיון הבן: כהן – על ההנאה, או האב – על המצווה. והמסקנה שאבי הבן מברך שתיים.
הרש"ש מקשה מדוע לא יברכו שניהם, ומתרץ: באמת שניהם צריכים, רק נשאל מי עדיף שיברך ויוציא את חברו.
נמצא שברכת "שהחיינו" כוללת שני חיובים, על קיום המצווה (האב) ועל ההנאה (הכהן). וכיוון שעיקר הברכה על המצווה, מברכים גם בימי בין המצרים, כדי לא להחמיץ את המצווה.
ומכאן בברית מילה, שבה הברכה רק על קיום המצווה ולא על הנאה, קל וחומר שמברכים.
אבל בתפילין, עיקר הברכה היא על ההנאה, קניית התפילין, כמו קניית בגד חדש. לכן, אפילו כשמניח לראשונה, אין לברך בין המצרים, כי הברכה באה על ההנאה שבקניין, ולא על עצם קיום המצווה, ועל הנאה לא מברכים שהחיינו בתקופה זו.
0 תגובות