באוקטובר 1915, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, ורה בריטיין - צעירה בת 22 מאוניברסיטת אוקספורד - עזבה את לימודיה ונעמדה על קו החזית של הסבל האנושי. כמתנדבת בשירות הסיעוד של הצלב האדום הבריטי, היא הוצבה בבית חולים צבאי בלונדון, שם נחשפה בפעם הראשונה לחיילים ששבו מהתופת.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בריטיין תיארה בזיכרונותיה כיצד כמעט איבדה את הכרתה כשעזרה לאחות אחרת לחבוש רגל גנגרנוזית – רגל ירוקה, נפוחה, עם עור קרוע ועצם חשופה ושהרקמות בה מתות בעקבות הפציעה ואו אספקת הדם. היא הרגישה בחילה ובושה, ותיעדה מאוחר יותר את הרגע הזה בספרה. "נראה היה שהאחיות סביבי אינן מושפעות כלל", כתבה. "כאילו נאלצו לוותר על כל שמץ חמלה כדי שיוכלו לשרוד".
עם הזמן, משהו בה השתנה. אחרי חודשים של עבודה לילות שלמים, כשפצעים נחלשים ונשמות כבות סביבה, היא הבינה כי כבר איננה אותה צעירה שהייתה. הריחות, הצעקות והמוות שהקיפו אותה מכל עבר הפכו לשגרה. היא הפסיקה לבכות, הפסיקה להתרגש. הכאב הפך לצחזה שכיח - והלב התרגל להתעלם.
בריטיין תיארה ביומנה מ-1917 לילות שבהם נאלצו האחיות להעיר חיילים כדי לפנות מיטות לפצועים החדשים שהגיעו מן החזית - גברים מכוסים בוץ וחבושים בתחבושות מוכתמות בירוק. "אנחנו גוררות גופות חיות ממיטה למיטה," כתבה, "ומנסות להאמין שיש טעם להמשיך".
לימים הובן מה שעברה: מה שהפסיכולוג צ’רלס פיגלי עתיד להגדיר בשנות ה־80 כ"עייפות חמלה" - מצב של תשישות רגשית, גופנית ונפשית הנגרמת מחשיפה מתמשכת לסבל של אחרים. תופעה זו מאפיינת מטפלים, אנשי צוות רפואי, עובדים סוציאליים וחיילים - כל מי שנאלץ שוב ושוב לעמוד מול כאב שאינו שלו, עד שהמנגנון הטבעי של אמפתיה קורס.
ורה בריטיין, שאת זיכרונותיה פרסמה ב־1933 בספרה "Testament of Youth", הפכה בעשורים שלאחר מכן לסמל לדור שאיבד את אנושיותו במלחמה. סיפורה האישי, שנכתב באומץ נדיר, ממשיך להדהד גם היום - עדות לחוזק האנושי, אך גם לשבריריותו.
אך אין אנו זקוקים להביא ממרחק לחמנו, כולנו מכירים את כהות החושים ההולכת ומשתלטת עלינו. מי לא זוכר את עומק הזעזוע שהיה נחלתם של בני הדור הקודם למשמע כל הרוג בארץ בפעולות טרור או במלחמה. השוד והשבר היו נחלת כולם, לא היה זה מחזה נדיר לראות אנשים שפשוט לא תפקדו כהרגלם מרוב צער למשך כמה שעות ואף ימים מזמן הישמע בשורה קשה כדוגמת אדם שנרצח בפיגוע של מחבל מתאבד או חייל שנפל בקרב.
אך המציאות היא שככל שמספרם של הסיפורים הקשים אותם אנחנו שומעים הולך וגדל, כך ליבנו, באופן פרדוקסלי, הולך וקהה. תופעה זו נקראת כאמור "עייפות חמלה".
מהי "עייפות חמלה" ולמה המספרים מאלחשים את ליבנו?
צ’רלס פיגלי, פסיכולוג אמריקאי וחוקר מוביל בתחום הטראומטולוגיה, טבע בשנות ה־80 את המושג "עייפות חמלה" (Compassion Fatigue) כדי לתאר את מה שכינה "מחירה של הדאגה". פיגלי הגדיר את התופעה כמצב שבו מטפלים, עובדים סוציאליים, אנשי רפואה ומטפלים בחירום מאבדים בהדרגה את יכולתם להרגיש אמפתיה כלפי מי שהם מסייעים לו, כתוצאה מחשיפה מתמשכת לסבלם של אחרים. לדבריו, מדובר בתגובה טבעית לחשיפה עקיפה לטראומה - מעין "טראומה משנית" שנובעת ממעורבות רגשית עמוקה עם נפגעים או חולים.
במחקריו ובספריו, בהם Compassion Fatigue: Coping with Secondary Traumatic Stress Disorder in Those Who Treat the Traumatized (1995) ו-Treating Compassion Fatigue (2002), פיגלי פיתח מודל להבנת, אבחון וטיפול בתופעה. הוא תיאר כיצד "עייפות חמלה" מתבטאת בתחושות של חרדה, בלבול, חוסר אונים ובידוד, ולעיתים גם בתסמינים הדומים להפרעת דחק פוסט-טראומטית - אך הנובעים מחשיפה עקיפה לטראומה ולא מחוויה ישירה שלה.
עבודתו של פיגלי הייתה חלוצית בהבנת ההשלכות הפסיכולוגיות של מקצועות העזרה הרפואית, והשפיעה עמוקות על הדרכים שבהן ארגוני טיפול, בריאות וחינוך מטפלים ברווחתם הנפשית של עובדים שנחשפים דרך עבודתם לסבל אנושי.
כיום משתמשים במונח זה בהקשר רחב יותר: כפי שהזכרנו, רבים מאיתנו, גם אם איננו רופאים או עובדים סוציאליים, מרגישים קהות מסוימת לאחר תקופה ממושכת של חדשות קשות, מלחמות ואסונות בלתי פוסקים. בתחילה, כל דיווח על טרגדיה מזעזע ומכאיב לנו; אבל אחרי חשיפה מתמדת לעוד ועוד סיפורים קורעי־לב, משהו ברגש מתעמעם. אנחנו "מתעייפים מלרחם".
הפסיכולוג פול סלוביק (Paul Slovic) הרחיב את הנושא בכך שחקר תופעה קרובה שהוא מכנה "קהות סטטיסטית" או "קהות פסיכולוגית" (Psychic Numbing) - הקהיית הרגש לנוכח מספר גדול של נפגעים. סלוביק מסביר בפשטות: "מוות של אדם אחד הוא טרגדיה; מיליון מתים הם סטטיסטיקה."
ואכן, רובנו בני אדם אכפתיים שנעשה מאמצים אדירים להציל "אדם אחד" שבצרה, אך אותם אנשים טובים עלולים להפוך קהי-חושים מול סבל כשאותו אדם הוא רק "אחד מתוך רבים". אנו יודעים בשכל שכל חיים הם יקרים, אבל ההבדל בין 87 ל-88 קורבנות כמעט ואינו מורגש בלב.
המחקר מראה שככל שמספר הנפגעים עולה, היכולת שלנו לחוש הזדהות פוחתת - ממש כך. באחד הניסויים נמצא שהחמלה בלב הנבדקים התחילה לדעוך כבר כשהמספר עלה מאדם אחד לשניים. במילים אחרות, הרגש שלנו אינו מכפיל את עצמו עם כל קורבן נוסף - לעיתים הוא אף נאטם קצת יותר.
דוגמה נוספת לכך ראינו במשבר הפליטים הסורי: תמונתו של פעוט סורי, אלן קורדי, שנשטף לחוף, הטביעה את העולם בגל של צער וזעזוע בספטמבר 2015. סיפורו האישי חולל זעם ציבורי והביא לגל תרומות ותגובות אמפתיות. אולם במקביל, מאות אלפי קורבנות אחרים באותו סכסוך נותרו עבור רובנו בגדר מספרים סטטיסטיים שלא הצליחו לעורר פעולה גלובלית ממשית. ליבם של רבים מתושבי העולם הגיב בעוצמה למראה ילד אחד - אך התקשה להכיל את ממדי הזוועה כשמדובר בהמונים.
למה זה קורה לנו?
סלוביק ואחרים מצביעים על כך שהמוח והרגש שלנו אינם "סקאלה ליניארית". בדיוק כשם שהעין האנושית לא מסוגלת להבחין בהבדל בין 30 נרות דולקים ל-31 נרות, כך גם ליבנו לא באמת מבחין בין 30 הרוגים ל-31. הרגש מגיב בחוזקה לשינוי מ-0 ל-1 (אין נפגעים לעומת נפגע אחד - זעזוע אדיר), אך הוא הולך ומתכהה ככל שהרקע מתמלא במספרים גדולים.
חיים שהיו יקרים מפז כאשר היו היחידים בסכנה, מאבדים מעוצמת תחושת הערך שלהם בעיני הציבור כשהם חלק מטרגדיה של עשרות או מאות. התוצאה היא קהות חושים הדרגתית: עוד קורבן, עוד כתבה, עוד מספר ועוד "הותר לפרסום" - והלב כבר לא מגיב באותה סערת רגשות. במצב כזה, למרבה הצער, אנו עלולים לחוש אדישות מסוימת בדיוק נוכח אותם מצבים שבהם היינו מצפים (מבחינה מוסרית) לחוש הכי הרבה חמלה.
המוח תחת עומס רגשי: כשהאמיגדלה מציפה והנפש קהת חושים
עייפות החמלה אינה סימן לכך שאנו "אנשים רעים" או חסרי לב, אלא שהיא משקפת את מנגנוני ההגנה של מוחנו ונפשנו.
ברמה הנוירולוגית, חשיפה חוזרת לסבל רב עלולה להציף את מערכת האזעקה של המוח. מחקרים מראים שכאשר אדם חווה עומס של מצוקה אמפתית, ה"אמיגדלה" - חלק המוח שאחראי על תגובת ה"הלחם או ברח" - עלולה להיות מופעלת בקלות יתרה. המשמעות היא שהגוף מוצף בסימני אזעקה כאילו הוא עצמו בסכנה פיזית: דופק מואץ, הזעה, חרדה. מצב מתמשך כזה מתיש אותנו. למעשה, כדי להגן על עצמו מעומס היתר, המוח לעיתים "מוריד מתגים" רגשיים - אנו באופן תת-מודע מתחילים לנתק את עצמנו מהזדהות מלאה, פשוט כי אחרת היינו מוצפים לחלוטין בכאב ובפחד.
מדעני מוח מבחינים כיום בין אמפתיה לבין חמלה. אמפתיה היא היכולת להרגיש את כאב הזולת ממש על בשרנו; חמלה היא היכולת לרצות להיטיב עם הזולת מתוך אכפתיות. ההבחנה הדקה הזו חשובה, משום שמתברר שיש הבדל מוחי בין השתיים. חשיפה לסבל מפעילה תחילה תגובה אמפתית - הזדהות, השתתפות ברגש הכואב. אולם לאמפתיה טהורה יש גם צד אפל: היא עלולה להציף אותנו בהזדהות עמוקה מדי עד לידי כאב אישי ותחושת חוסר אונים, מה שמוביל אצל רבים בסופו של דבר לתגובת הימנעות - ניתוק רגשי והתרחקות מהגירוי המכאיב. זו בדיוק העייפות והקהות שאנו חווים.
לעומת זאת, חמלה פעילה - אותה נטייה לא רק לבכות את כאב הזולת אלא גם לרצות לעזור - מפעילה במוח רשת עצבית אחרת, שקשורה לרגשות חיוביים יותר של חיבור, אהבה ותגמול. במחקרים שבהם לימדו אנשים לתרגל תרגילי "אהבה וחמלה" (למשל באמצעות מדיטציה מכוונת לחמלה), ראו דבר מדהים: מצוקת האמפתיה שלהם ירדה, ותחושות חיוביות של תקווה ואכפתיות עלו. אפילו הפעילות החשמלית באזורי המוח הקשורים למצוקה ופחד קטנה, בעוד הפעילות באזורי "מערכת התגמול" (הקשורה לסיפוק ועונג) גדלה.
ממצא זה רומז שאולי הדרך להתגבר על שחיקת החמלה היא להמיר חלק מהכאב המעיק בעשייה חיובית. במילים פשוטות: להחליף את חוסר האונים בתחושת משמעות. במקום להזדהות עד אובדן כוחות עם כל סבל עד שאנו מתקפלים, לנסות למקד את האנרגיה בעזרה, אפילו קטנה, שמפיחה בנו תקווה.
חשוב להדגיש: תגובת הקהות הרגשית לעומס סבל היא אנושית וטבעית. למעשה, ניתן לראות בה מנגנון הישרדות נפשי. המוח מסמן לנו: "זה יותר מדי, אני לא יכול להכיל את כל הכאב הזה בבת אחת". במובן זה, עייפות החמלה היא קריאה לאיזון - להזכיר לנו שכנראה איננו מסוגלים לחוש צער עז על כל טרגדיה בעולם בכל רגע. השאיפה המוסרית היא אכן "להרגיש עם כל אדם ולסבול עם כל סבל", אבל מציאותית הנפש שלנו זקוקה למנוחה והגנה.
שיעור מיהדות: חמלה - בגבול
מעניין לגלות שהמסורת היהודית, שמצווה עלינו להיות רחמנים ובעלי חסד, מכירה גם היא במגבלותיו של הלב האנושי ובצורך באיזון. מצד אחד, הערך העליון של קדושת חיי אדם ביהדות מודגש באמר חז"ל הידוע: "כל המציל נפש אחת - כאילו הציל עולם ומלואו" (משנה סנהדרין ד', ה). חז"ל מבקשים ללמד שכל אדם הוא עולם ומלואו, יקום ייחודי שלם שאין כדוגמתו. במילים אחרות, מבחינה ערכית ומוסרית אין דבר כזה "יותר מדי חיים מכדי להתייחס" - כל נשמה יחידה שקולה כנגד עולם שלם. האידיאל הוא להתבונן בכל פני אדם ולראות עולם מלא שראוי לכל החמלה והתשומת לב שניתן לתת. ואף אמרו "כל המרחם על הבריות ביודע שהוא מזרעו של אברהם אבינו" (ביצה לב ע"ב).
אך מצד שני, אותם חכמים ריאליסטיים גם הכירו בכך שאין ביכולתנו לשאת על כתפינו את משא כל העולם לבדו. הם הציבו גבולות מעשיים לחמלה, כדי שלא תהפוך לרגש משתק או תביא לקריסתנו. כך למשל תיקנו חז"ל בתקופת אושה את הכלל: "המבזבז - אל יבזבז יותר מחומש". שרבים מהפרשנים הבינו כי פירושו: אפילו במצוות צדקה, אסור לאדם לתת ולתרום מעבר לחמישית מנכסיו, שמא יישאר הוא עצמו חסר כול ותלוי בבריות.
ההלכה מכירה בכך שהרצון להיטיב ולעזור בלי גבול עלול, באירוניה, לגרום לאדם למוטט את עצמו - ובסוף לא יוכל לעזור עוד לאף אחד. עיקרון דומה עולה בדיון התלמודי על שני אנשים ההולכים במדבר עם מימיה אחת: "חייך קודמים לחיי חברך" - חובתך להציל קודם את חייך, כי אין טעם ששניכם תמותו בצמא.
אלו אולי נשמעים כשיקולי "קרירות" נוקשים, אך למעשה הם מבטאים חמלה מדודה ובריאה. היהדות מעריכה עד מאוד את מידת הרחמים - הקב"ה מכונה "רחום וחנון" - אבל היא משרטטת גבול: רק האלוקים הוא אינסוף של רחמים, בני אנוש צריכים לנהוג ברחמים גם כלפי עצמם ולשמור על נפשם - חריגה מכך יכולה להביא לפעמים יותר נזק מתועלת.
נקודה זו - לפיה רחמים אינם בהכרח הדבר הנכון תמיד - נלמדת גם ממה שאמר שמואל לשאול לאחר שסיפר לו שאול כי קול הצאן והבקר שהוא שומע הם "אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבֹחַ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ וְאֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ" ועל כך ענהו שמואל "הַחֵפֶץ לַיהוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְהוָה הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים" (שמואל א פרק טו), אם ציוויו של הקב"ה היה שלא לחמול, אל לנו לחשוב כי חלילה עלינו להגדיל לעשות ולחמול בכל זאת, הדבר מביא לנזק יותר מלתועלת - על שאול היה לנקוט את הפעולה הנדרשת וללא כל רחמים.
ואיך עושים זאת הלכה למעשה? אחד מני רבים מהפתגמים היפים המשובצים בדברי חז"ל מנחה אותנו בדיוק בנקודה הזו: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה" (רבי טרפון, אבות ב, ט"ז). כלומר: אינך יכול להציל את כולם ולעשות את כל העבודה - אך גם אינך רשאי לחדול ולעמוד מנגד!. המשפט הזה מעניק פרספקטיבה מאזנת להפליא להתמודדות עם עייפות החמלה. הוא מכיר בכך שאף אדם לא יוכל לבדו "לגמור את המלאכה" - לתקן את כל עוולות העולם או לחוש באופן פעיל את כאבם של מיליונים. ובכל זאת, אי-יכולת זו אינה תירוץ להתייאש ולהתנתק לגמרי. עלינו לעשות את הטוב שביכולתנו, גם אם הוא חלקי. אם נציל נפש אחת - עולם ומלואו ניצל. אם נושיט יד אפילו לאדם בודד שסובל - עשינו דבר גדול. העובדה שאיננו יכולים לחבק את סבלם של מיליונים בליבנו בבת אחת, אינה אומרת שעלינו להרפות מהחמלה בכלל.
עייפות החמלה מלמדת אותנו שיעור בענווה אנושית. הלב שלנו, נפלא ונדיב ככל שיהיה, הוא סופי ומוגבל. כדי להמשיך לחוש אנושיות וחמלה בעולם רווי כאב, עלינו לקבל את העובדה שלא נוכל להרגיש הכול בעוצמה מלאה, כל הזמן. במקום זאת, אפשר לכוון את הרגש והמעשה שלנו למקומות שבהם יש לנו השפעה ומשמעות. מול סטטיסטיקה משתקת של מיליונים, נוכל למצוא תקווה בהתמקדות באדם היחיד: בסיוע לנזקק הקרוב, בהקשבה לסיפורו האישי של פליט, בתרומה צנועה למי שרעב. אלה אולי טיפות בודדות בים של סבל, אבל עבור אותו אדם - הטיפה הזו היא ים שלם. וכמו שאמר אלברט איינשטיין "תפקידנו הוא לנסות להרחיב בהדרגה את מעגל החמלה שלנו, לכלול עוד ועוד יצורים חיים בתוכו, גם אם לעולם לא נגיע לשלמות אידיאלית".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בסופו של דבר, עייפות החמלה היא אתגר של דורנו - דור החשוף לסבל העולמי בכל רגע נתון דרך המסכים. זהו מבחן ליכולת שלנו להישאר אנושיים מול הצפה רגשית. ההבנה הפסיכולוגית והנוירולוגית של התופעה יכולה לעזור לנו לא לשקוע בביקורת עצמית או באדישות צינית, אלא לפתח חמלה מושכלת: להרגיש, אך לא עד כדי שיתוק; לעזור, גם אם לא נצליח לעזור לכולם; לזכור שכל אדם הוא עולם ומלואו, אבל לפעול עולם אחר עולם – שלב אחר שלב. אם נעשה כך, נוכל לשמור על לב רגיש וחומל, מבלי לקרוס תחת העול, ועל אף העייפות - להמשיך לבחור ברחמים ואף לקבלם ולהיות מרוחמים משמים ויקויים בנו הכתוב "לְמַעַן יָשׁוּב יְהוָה מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ".
0 תגובות