מעטים הם האדריכלים שזוכים להטביע חותם כה עמוק, הן על קו הרקיע של ערים גלובליות והן על ליבותיהם של המבקרים במבני זיכרון. משה ספדיה, יליד חיפה, הוא אחד מאותם יוצאי דופן.
הוא הפך מילד ישראלי שאביו חש מקופח, לאדריכל בינלאומי עטור שבחים, שזכה בפרסים יוקרתיים ובהם מדליית הזהב על מפעל חיים מטעם המכון האמריקני לאדריכלות בשנת 2015.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ספדיה ממשיך לפעול ברחבי העולם – מארצות הברית וסינגפור ועד קנדה ואפריקה. אף על פי שמקום מושבו העיקרי הוא בבוסטון מאז 1976, הוא מנהל משרדים גם בטורונטו ובירושלים, ואת הקשר הבלתי ניתן לניתוק שלו לישראל הוא מקיים באמצעות נסיעה חודשית, בה הוא מתגורר בביתו שבלב הרובע היהודי.
הולדת החזון הפונקציונלי
משה ספדיה נולד בחיפה בשנת 1938 להורים ממוצא חלבי. כעבור מספר שנים עקרה המשפחה למונטריאול, מכיוון שאביו חש שמשפחות ממוצא ספרדי אינן מקבלות סיכוי הוגן בישראל של אותם ימים.
בגיל צעיר מאוד פיתח ספדיה עצמאות טבעית וכישרון מובהק ליצירה. הוא לא הסתפק בגידול ירקות על הטרסות העתיקות ליד ביתו או בטיפול בלול קטן של 25 תרנגולות שסיפקו למשפחה ביצים – אלא גם טיפח יונים ודבורים. עולם הדבורים ריתק אותו במיוחד: המבנה החברתי שלהן, הדיוק שבו הן בונות, והאדריכלות המופלאה של הכוורת. הוא גילה שדבורים מסרבות לקבל תאי שעווה שיוצרו במכונה, פשוט משום שהאדריכלות האנושית לא משתווה לדיוק הטבעי שלהן.
בשנת 1947, זמן קצר לפני תוכנית החלוקה, מצבה הכלכלי של משפחת ספדיה היה טוב. הוריו רכשו דירה בכרמל, ובמהלך ביקור בביירות קנו מכונית חדשה מאותה שנה. המכונית, בצבע שנהב, הייתה כל-כך חריגה ומושכת עין, עד שאנשים נעצרו ליד הרחוב, מביטים בה ותוהים על המראה והעיצוב שלה.. המראה יוצא הדופן של המכונית הדליק אצל ספדיה הצעיר ניצוץ: באותו רגע החל להתגבש בו הרצון להיות מעצב ויוצר.
על אף שהוריו קיוו שישתלב בעסקי המשפחה, ספדיה החל ללמוד אדריכלות במונטריאול. הצלחתו המזהירה בלימודי הארכיטקטורה הכריעה לבסוף את הוריו, שהתרצו והפכו לתומכיו הנלהבים.
את תפיסת העולם האדריכלית שלו, המהווה את הבסיס לכל יצירותיו, ניתן לסכם במשפט אחד: "תכנון לשם יופי נועד לכישלון; תכנון פונקציונלי ונכון, הוא שיוביל ליופי". ספדיה מתנגד באופן נחרץ לזרם הפוסטמודרני באדריכלות, אותו הוא רואה כמלא "קישוטיות אירונית ובציטוטים צורניים גסים".
המחשה מבריקה לעיקרון הזה הגיעה מלב המערכת הביטחונית הישראלית: ספדיה הציג את תיאוריית היופי שלו בפני האלוף ישראל טל (טליק), שהיה אז בעיצומו של תכנון טנק המרכבה. ספדיה הציע לטל כמה שיפורים: לעצב את הטנק בצורה אווירודינמית יותר, ולהסיר את הגבשושיות החיצוניות. מטרת התיקון לא הייתה יופי, אלא פונקציה: מבנה חלק יותר ימנע היתפסות של פגזים בטנק. כך, הפתרון הפונקציונלי והנכון ביותר הוביל לאסתטיקה מרשימה.
הבניין שהמציא מחדש את הדיור: הביטאט '67
פריצת הדרך של ספדיה בעולם הייתה בשנת 1964, עם תכנון פרויקט הביטאט (Habitat '67) במונטריאול, הרעיון נולד בעקבות תסכול שצבר ספדיה במהלך לימודיו, כאשר בחן פרויקטים של מגדלים ודיור ציבורי בצפון אמריקה. הוא ראה את הפרברים כבזבוז עצום של קרקע, ואת הפרויקטים העירוניים הצפופים כ"מקומות שלא רצית לחיות בהם", אותם מצא כ"מדכאים".
החזון המהפכני שהפך לתזת הגמר שלו היה למצוא דרך לשלב את האיכויות של בית פרטי עם גינה בתוך בניין רב-קומות צפוף. הפתרון היה חדשני: יחידות דיור ("קופסאות") הונחו זו על גבי זו, כשכל אחת מהן כוללת גינה פרטית על גג היחידה שתחתיה. המבנה שילב גם "רחובות תלויים באוויר" ומגרשי משחקים, כדי להתאים למשפחות עם ילדים. כך, אדם המתגורר בקומה השביעית או התשיעית זכה לפיסת קרקע משלו, כאילו התגורר בבית צמוד קרקע. הפרויקט נבנה כביתן המרכזי של התערוכה הבינלאומית במונטריאול ב-1967, ומאז הוא נחשב לאחת מיצירותיו החשובות ביותר.
גן עדן תלוי
מאז הביטאט, חתם ספדיה על מגוון פרויקטים ברחבי העולם, אך בשנים האחרונות השקיע מרץ רב במזרח, שם הגשים גרסאות גרנדיוזיות לחלום ה"גן התלוי" המקורי שלו.
מרינה ביי סנדס סינגפור: מתחם נופש אינטגרטיבי זה היה בעת בנייתו המבנה היקר ביותר שנבנה אי פעם. המתחם הפך לסמל מובהק של סינגפור, וכיום הוא נחשב כמעט לסמל של חלק שלם באסיה. הפרויקט הוא הגשמה סופית של חלום "הגן התלוי המודרני". המתחם כולל שלושה מגדלים המתחברים בגגותיהם, ועליהם משתרע "סקיי פארק" ענק, המכיל גנים ירוקים ובריכת אינסוף מפורסמת.
גן עדן מקורה
ג'ול נמל התעופה צ'אנגי, סינגפור: בסינגפור תכנן ספדיה גם את המרכז החדש של נמל התעופה, המבנה האייקוני המכונה "ג'ול". המשימה שהוטלה עליו הייתה לתכנן מתחם שיהווה אטרקציה תיירותית בפני עצמה. ספדיה לא הסתפק במתחם קניות או פארק קונבנציונלי, אלא הגה קונספט חדשני: יצירת "גן עדן מקורה". המבנה העצום כולל יער טרופי מדורג תחת כיפת זכוכית, ובליבו מפל מים קסום הנוצר ממי גשמים ממוחזרים.
יד ושם: מנהרה חצובה אל האור
ספדיה מודה כי הפרויקט של מוזיאון יד ושם החדש לתולדות השואה בירושלים היה הכי מורכב רגשית שעבד עליו בחייו. הוא סבר כי שום מונומנט ארכיטקטוני רגיל לא יוכל להתמודד עם גודל השואה, ולכן "אסור לבניין להיות כשאר הבניינים".
הפתרון האדריכלי היה חודרני ועוצמתי: מנהרה חצובה החודרת אל תוך הר הזיכרון, תוך הימנעות כמעט מוחלטת מנוכחות חיצונית בראש הגבעה. המבקרים עוברים דרך מערות תצוגה חצובות המלוות את הנרטיב ההיסטורי. המסע המורכב והרגשי הזה אינו נגמר בוואקום: בסופו, המבקרים "פורצים" החוצה אל האור והנוף הפתוח, במעבר אדריכלי המבטא ניצחון והמשך החיים.
החיבור והמורשת
אף על פי שספדיה מתגורר בבוסטון, חיבורו לירושלים נותר איתן, והוא גאה במיוחד בפרויקט ממילא. פרויקט זה לקח לו לא פחות מ-35 שנה לבצע, תקופה רצופת ויכוחים אינסופיים (למשל, על רקע התנגדות דתית להכנסת קולנועים). ספדיה לא הרפה מכיוון שהאמין שפרויקט ממילא "ישנה את פני העיר" וישמש "גשר בין כל הקהילות שבעיר", על ידי חיבור העיר העתיקה לחדשה. כיום, הוא יכול לומר בגאווה כי הפרויקט הצליח והפך למקום מפגש מרכזי ששינה את העיר.
נוסף על כך, ספדיה חתום על תכנון תכנית האב לעיר מודיעין, פרויקט בו הוא חש כי תרם לשינוי הליך התכנון בישראל ויצר "עיר ירוקה". רשימת יצירותיו הישראליות כוללת גם את תכנון נמל התעופה בן גוריון (נתב"ג 2000).
גם פרויקטים שאפתניים יותר של ספדיה בירושלים ראו אור לאחרונה, כדוגמת הקריה הלאומית לארכיאולוגיה. במבנה זה הוא שילב בד קשיח במרכזו, המהווה אזכור ויזואלי למאהלים שארכיאולוגים מקימים באתרי חפירה.
אך לא כל חלומותיו האדריכליים בירושלים התגשמו. הצעתו לתכנון רחבת הכותל המערבי נדחתה. לטענתו, הרחבה הקיימת כיום היא כה עצומה, עד שהיא "מגמדת" את גובהו של הכותל הענק ופוגעת בחוויה המרשימה של העמידה לידו. הצעתו האדריכלית כללה בניית מתחם מדורג המשתפל עד לכותל, וכן הנמכת מפלס הרחבה כדי לחשוף את יסודותיו ההיסטוריים עד לבסיסם.
ספדיה ממשיך לבנות ברחבי העולם ומחזיק מגוון עצום של פרויקטים, כולל מבנים ציבוריים, בתי מלון ובנייני מגורים. ההכרה הגיעה לשיאה כשזכה במדליית זהב על מפעל חיים בשנת 2015.
מי גר כאן?
אחד הרגעים המרגשים ביותר שחווה ספדיה כאדריכל אירע עם פתיחתו של הגלריה הלאומית של קנדה באוטווה, מבנה שהתאפיין בפירמידת זכוכית עוצמתית ובשילוב אור טבעי. במהלך שבוע הפתיחה, לאחר שטיפס במעלה הרמפה המובילה לאולם הגדול, עמד ספדיה עם אשתו מיכל במרכז האולם. לפתע, חלפו על פניו אישה וילד, כבן שש.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הילד הרים את ראשו, התבונן במבנה הבדולח הקורן, ושאל את אמו: "האם אלוקים גר כאן?". שאלה זו, שהתעוררה באופן ספונטני מול האדריכלות השואפת לנשגב, הייתה הרגע המרגש ביותר שחווה ספדיה בחייו המקצועיים, והיוותה עדות לכך שאדריכלות יכולה לעורר חוויה רגשית עמוקה ביותר.
0 תגובות