רבי שלמה דוד יהושע וינברג, זצ"ל הי"ד (היונגער רבי) נולד בסלונים בכ"א בשבט תרע"ד (1914). הוא היה בנם של רבי אברהם וינברג מסלונים זצ"ל, אף על פי שהיה צעיר לימים, נודע רשד"י בענוותו, בפיקחותו ובהתמדתו בלימוד. הוא זכה להערכה רבה מגדולי דורו, ביניהם רבי חיים עוזר גרודזנסקי ורבי אלחנן בונם וסרמן.
פטירתו הפתאומית של אביו בא' באייר תרצ"ג הותירה את חסידות סלונים ללא מנהיג. רשד"י, שגילו עמד אז על 19 שנה בלבד, הוכתר לאדמו"ר הרביעי של החסידות.
סיפור מיוחד מעיד על ענוותנותו העמוקה וסלידתו מהנהגה. כאשר פנו אליו זקני החסידים והציבור שיקבל על עצמו את המנהיגות, הוא הגיב בשברון לב. הוא אמר שאינו יכול להביע את שברונו במילים ושהדבר רחוק ממנו מאוד. הוא אף ציין בפני אחד מחסידיו כי לוּלֵא חשש מ"עגמת נפש" שתגרם לאמו הרבנית, שהייתה שבורה מאוד, היה קם ובורח למקום שאף אחד לא ידע את מקום הימצאו.
החסידים ניסו לעודדו, באומרם שכל הציבור ממש מתחנן על נפשו, וכי כל זקני החסידים – מאוחדים בדעה שהוא צריך להיות המנהיג לעתיד. למרות היותו צעיר, שימש רשד"י כנשיא כולל רייסין, ישיבות "אור תורה" ו"תורת חסד", ועסק רבות בענייני ציבור כחבר "אגודת ישראל".
עם תחילת מלחמת העולם השנייה, לאחר שחלק ממזרח פולין סופח לברית המועצות, התחננו חסידיו בארץ ישראל ובארצות הברית שיעבור לוילנה, לשם עברו ישיבות רבות בדרכן לשנחאי. אך הרב וינברג סירב, ואמר שלא יוכל לעזוב את חסידיו.
באיגרת ששלח לארץ ישראל לקראת פסח ת"ש (1940) רמז על לבטיו הכבדים: "אפשר טעיתי מה שנשארתי פה, אבל מה אעשה כי טפלי תליי בי וד"ל". זקני החסידים הסבירו מאוחר יותר כי כוונתו במילים "וטפלי תליי בי" הייתה ל"חבורה" – שלא היה יכול לעזוב את צאן מרעיתו לנפשם.
החסידים אף סיפרו כי לאחר שסיימו את ההכנות לבריחתו, בשבת האחרונה, כשהוא עמד והתפלל לפני העמוד, "פרץ בבכי גדול וכל החסידים בכו עמו, כי לא יכול היה לעזוב את החסידים בעת צרה".
לאחר כיבוש מזרח פולין בידי הנאצים ביוני 1941, הועבר הרב וינברג לגטו ברנוביץ. גם בתנאים הקשים, המשיך לנהוג כאדמו"ר, ערך שולחנות ולבש את בגדיו החסידיים. הוא סירב לגלח את זקנו, ולכן כיסה את פניו כדי להסתיר אותו. הוא אף סייע ככל יכולתו לחולים ולנזקקים בגטו.
רשד"י הקפיד על שמירת מצוות לחומרה גם בתנאי הגטו והמחנה. הוא נמנע מאכילת חמץ בפסח. הוא התאמץ מאוד למעט באיסורי מלאכה בשבת. כאשר לא יכול היה עוד להשתחרר מעבודה באמצעות אישור רפואי, מצא פתרונות יצירתיים; לדוגמה, הוא בחר לעבוד בסבלות כדי להימנע מאיסורי מלאכה הכרוכים בנגרות. כדי שלא לעבור על איסור הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, הוא היה מפסיק בהליכתו כל קצת פחות מארבע אמות. הוא סבר שיש למסור את הנפש אפילו על איסורים מדברי חכמים, וסיכן את חייו כדי להתפלל שלוש פעמים ביום עם טלית ותפילין ששמר בסתר.
סיפור מיוחד ממעשיו ב"מחנה הריכוז קולדיצ'בו", סופר שיהודי מארגנטינה ששכב לידו ראה את הרבי רועד מקור ונתן לו את מעילו. הרב וינברג הסכים לקבל את המעיל רק לאחר שיוציאו ממנו חוטים שהיה בהם חשש שעטנז. וכך הווה.
רשד"י נכלל בקבוצת הנידונים למוות ב"אקציה" של ה-4 בנובמבר (ו' בחשוון תש"ד). הוא היה אז בן 29. ברגעיו האחרונים, אינו מאבד את צלם האדם שלו ואת רוח קודשו, והוא מתעלה בימי מצוקה.
הוא צעד לקראת מותו שָׁלֵו, בשורה הראשונה, בקומה זקופה. בטרם הוצא להורג, הוא הוריד מעליו את אותו מעיל (שבדק לגבי שעטנז) כי לא רצה למות על קידוש השם כשהוא לובש בגד שיש בו חשש שעטנז.
בהליכתו אל מותו בגוף זקוף וראש מורם, אמר הרב וינברג ליהודים שהלכו עמו: "מובא במדרש שהקב"ה צובע את לבושיו בדם ההרוגים על קדושת שמו, וכשמגיע יום הדין לובש אותו פורפורין (לבוש צבוע)". הוא הוסיף ביידיש את מילותיו האחרונות הידועות: "מה יכול להיות חשוב יותר מאשר להיות רשום על לבושו של הקב"ה?".
רבי שלמה דוד יהושע נרצח יחד עם שמונה יהודים נוספים, ונקבר בקבר אחים במחנה קולדיצ'בו. ביום רציחתו, ו' בחשוון, ארץ אל תכסי דמם.
0 תגובות