ימי בין המצרים הם ימים בהם עם ישראל שרוי באבל על חורבן בית המקדש ותפארתו, ועל כן נוהגים בהם מנהגי אבלות מרובים, בבחינת "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה". והנה כתבו האחרונים, שאסור לערוך ריקודים ומחולות מי”ז בתמוז ועד תשעה באב (מגן-אברהם תקנא, י). בכלל זה אסרו בימים אלו נגינה ושמיעת כלי זמר.
יחד עם זאת, יש לדעת כי איסור שמיעת שירים ומנגינה לאחר החורבן אינו מצומצם רק לימים אלו, אלא ישנם דעות שאסרו זאת במשך כל השנה.
מקור איסור השירה לאחר החורבן מצוין בגמרא במסכת גיטין (ז, ב). הגמרא מספרת כי נשאלה שאלה למר עוקבא בנוגע למקור איסור הנגינה, הן בכלי והן בפה, לאחר החורבן. מר עוקבא השיב על כך בציטוט הפסוק: "אל תשמח ישראל אל גיל בעמים".
בתוספות, באותה סוגיה, מובאת קולא מעניינת לפיה מותר לשמוע "שיר של מצווה", כדוגמת שירה "בשעת חופה שעושין לשמח חתן וכלה". גישה מקילה נוספת מופיעה בהגהות על המרדכי בשם התוספות, לפיה האיסור נאמר רק על משתה שאין בו אכילה, "שזה דרך העכו"ם", אך במשתה שיש בו אכילה הדבר מותר.
התוף הירושלמי, והמגפה נעצרה
ומכאן, נגיע אל סיפור מרתק ומכונן, הנוגע למנהג ירושלמי עתיק יומין. אם תזדמן לחתונה ירושלמית אשכנזית, וודאי תבחינו ב"פויקער" (מתופף ביידיש) בפעולה. בחתונות אלו, לא תמצא להקת מנגנים עשירה בכלי נגינה כגיטרות וחצוצרות, אלא הן מתנהלות בליווי תופים וזמרים בלבד.
הכל החל באמצע המאה ה-19, בשנים תרכ"ה-תרכ"ו (1865-1866), פרצה מגפת כולרה פתאומית בירושלים, אשר הפילה חללים רבים.
רבי מאיר אויערבאך מקאליש, שהיה אז אב בית הדין החשוב של הקהילה האשכנזית בירושלים, חשש מאוד וביקש לברר את סיבת הגזרה. הוא פנה לרבו בחכמת הנסתר, המקובל רבי רפאל ידידיה אבולעפיה. רבי מאיר ערך "שאלת חלום": כתב את שאלתו על פיסת קלף, קרא קריאת שמע בבכיות ובתחנונים, ושכב לישון כשהקלף מונח תחת מראשותיו. בחצות הלילה, התעורר הרב מאיר משנתו לפתע, ולנגד עיניו הופיע הפסוק: "הנה זה עומד אחר כותלינו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים". רבי מאיר נפל ממיטתו והתעלף ממורא.
כאשר שבה אליו הכרתו, מיהר רבי מאיר, בהיות הלילה בעיצומו, אל רבו, הרב אבולעפיה, בכדי שיפרש לו את פשר הפסוק. הרב אבולעפיה הסביר את הדברים בעומק ובפשטות: "הנה זה עומד אחר כותלינו" – זהו הכותל המערבי התובע את עלבונו.
וביאר את דבריו: כי שמחתו של כל אדם מישראל בעת נישואי בניו ובנותיו אינה יכולה להיות שלמה כאשר בית המקדש עדיין עומד בחורבנו. והנה, בני ירושלים עורכים את חתונותיהם בליווי כלי זמר ומנגנים!. ועל כן, הוסיף הרב אבולעפיה, "התיר הקב"ה את בשרנו כצבאות וכאילות השדה", או "לכן נגזרה גזירת המוות, ובשר הקהילה הותר כאיילות השדה".
רבי מאיר לא היסס. מתוקף תפקידו כאב בית הדין, כינס את בית דינו והסביר להם כי הכותל המערבי תובע את עלבונו. הוא הכריז כי אדם המשיא את בנו או בתו ומגיע לשיא שמחתו, חייב לזכור ולהעלות את ירושלים החריבה על ראש שמחתו בסימני אבלות שונים. על כן, הוכרזה החלטת בית הדין כי מעתה יקבלו ישראל על עצמם "גזירה עולמית" שבעת שמחת חתן וכלה בירושלים לא יישמע קולם של כלי זמר. ומאז ועד היום, נהגו כך אנשי ירושלים. המגפה, כך מספרים, נעצרה תוך מספר ימים.
עם השנים, התקבלו פירושים שונים לגזרה זו. יש הסוברים כי מותר לנגן בחתונות בירושלים רק בכלי אחד – תוף בלבד. אחרים מקילים יותר, וסוברים כי "כלי אחד" יכול להיות גם כלי נגינה אחר, כגון קלרינט או גיטרה. ויש המקילים אף יותר, וסוברים כי "כלי אחד" יכול להיות גם אורגן. היות ואין זו הלכה מפורשת בשולחן ערוך, הרי שכל משפחה וקהילה הולכת כיום לפי פסיקת הרב שלה.
0 תגובות