א. עשרת הימים מראש השנה ועד יום הכיפורים הם ימים שבהם הקב”ה בורא את חיי השנה החדשה ודן את כל בריותיו. וכיוון שחפץ ה’ להיטיב לכל ברואיו, ובמיוחד לבני עמו שעל ידם יורד שפע לכל העולם, קרוב ה’ בימים אלו לכל קוראיו באמת ופותח יד לשבים בתשובה. לכן אף שהתשובה יפה תמיד, בעשרת ימים אלו היא מתקבלת מיד, שנאמר “דרשו ה’ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב”. ואף יחיד שעושה תשובה מקבלים כתשובת ציבור.
ב. בשם האר”י נאמר ששבעת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים הם כנגד שבעת ימי השבוע, ובכל יום נכון לאדם לתקן בתשובה תורה ומעשים טובים כנגד מה שפגם באותו יום.
ג. העומד בתפילת שמונה-עשרה צריך לראות עצמו כעומד לפני המלך, ולכן חובה להזכיר בעשרת ימי תשובה את מלכות ה’ שמתגלה בהם. משום כך תקנו לומר “המלך הקדוש” במקום “הא-ל הקדוש” ו“המלך המשפט” במקום “מלך אוהב צדקה ומשפט”.
ד. טעה ואמר “הא-ל הקדוש” ולא תיקן מיד חוזר לתחילת התפילה, מפני ששלוש הברכות הראשונות חטיבה אחת. ואם לאחר התפילה הסתפק מה אמר, כיוון שרגיל לומר “הא-ל הקדוש” מן הסתם טעה וחוזר. אבל אם זכר בסמוך שצריך לומר “המלך” ונולד ספק רק אחר כך, אינו חוזר.
ה. טעה בברכת “השיבה שופטינו” וחתם “מלך אוהב צדקה ומשפט”, ולא תיקן מיד, למנהג חלק מהספרדים לא יצא ויחזור לאותה ברכה אם עדיין מתפלל.
ו. ואם סיים, יתפלל שוב בתנאי נדבה. ולמנהג אשכנזים וחלק מהספרדים, גם אם אמר “מלך אוהב צדקה ומשפט” יצא בדיעבד, ולכן אם לא תיקן מיד אינו חוזר.
ז. מוסיפים בעשרת ימי תשובה ארבע תוספות בתפילת העמידה: “זכרנו לחיים”, “מי כמוך”, “וכתוב לחיים”, ו“בספר חיים”. ואם שכח לא אמרן אינו חוזר.
ח. כיוון שעשרת ימי תשובה הם הימים שבהם עיקר הדין לעולם ולאדם, נהגו ישראל להיזהר בימים אלו מכל איסור, ולהרבות בהם בתורה ותפילה, צדקה ומעשים טובים. וכן נוהגים להשכים בהם לבתי כנסיות לסליחות ותחנונים (רמב”ם תשובה ג, ד).
0 תגובות