ב'מכתב מאליהו' (ענייני יום כיפור): "במשנה וברייתא סוף מסכת תענית (לא.) איתא, אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין וכו' וחולות בכרמים ומה היו אומרות, בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך וכו'.
ואנו עומדים ותמהים: ביום הכיפורים?! לשדך שידוכים?! ולחול בכרמים?! אבל כמדומה שחז"ל הקדושים הבינו את העניין אחרת. עיין בתרגום איכה (א, ד) על הפסוק "דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵר כָּל שְׁעָרִיהָ שׁוֹמַמִין כֹּהֲנֶיהָ נָאֲנָחִים בְּתוּלֹתֶיהָ נּוּגוֹת וְהִיא מַר לָהּ" וז"ל שם:
"איצטדיאת ירושלם... מדלית אעיל בה בזמן מועדיה, כל תרעאה צדיין וכהנהא אנחין על די בטילו קרבניא, בתולתה ספדן על די פסקו למיפק בחמשא עשר יומין באב וביומא דכיפוריא... לחינגא בחינגין".
הרי שהתרגום מונה את המחולות האלה בין העניינים הקדושים שבטלו בחורבן הבית, כגון עלייה לרגל והקרבנות. ואם כל זאת נראה ששומה עלינו ללמוד את העניין בעיניים פקוחות יותר, כדי להגיע לאמיתת העניין.
מה היה עניין היום-טוב של יום הכיפורים? בגמרא שם מפורש שהשמחה היתה משום מחילת עוונות, כעין היום טוב שהיה כהן גדול עושה בצאתו בשלום מן הקודש (יומא ע.). היינו ששמחו בטהרה שהרגישו בכפרת עוונותיהם על ידי השעיר המשתלח ושאר עבודת יום הכיפורים, והשתמשו בשמחה קדושה זו כדי לשדך שידוכים לשם שמים, כי אצלם היתה קדושת השידוכין וקדושת יום הכיפורים שוות. נוראה הקדושה!
מעניין לעניין, דורשי רשימות אומרים שהטעם שבתפילת המנחה של היום הקדוש, יום הכיפורים, אנו קוראים בתורה דווקא ‘בפרשת עריות’. וכי אין זמן מתאים יותר מלהזהיר את עם ישראל על העריות אלא ביום הכיפורים.
אך היות שיום כיפור היה יום בו בני ישראל היו משתדכים אלו עם אלו, על כן מן הראוי לזכור באלו קורבים אסורים אנו לבוא בברית הנישואים ובאלו אנו מותרים.
0 תגובות