לפני מספר חודשים ישבתי לארוחת צהריים עם חבר קרוב מעולם התקשורת, חרדי. הנושא העיקרי בשיחה היה על תפקידו של כתב עיתון חילוני בסיקור המגזר החרדי.
"נמאס לך מאיתנו", העיר אותו חבר, "נכנסת תמים ועם הזמן גילית את כל הפוליטיקות, המחלוקות שלא לשם שמיים, הכבוד והוויכוחים הסתמיים. החברה החרדית היא לא מה שחשבת, אבל אין חברה שאין בה פגמים", הוא הפטיר וחייך. וגם צדק, החברה החרדית היא הרבה יותר משחור ולבן.
במשך שנתיים וחצי ליוויתי מקרוב את החברה החרדית: ´הפגנות השבת´ של ספרא וקרתא – שם התחפשתי לחרדי ומצאתי את עצמי מרוח על תחנת אוטובוס אחרי דחיפה לא ידידותית של שוטר, ´האם המרעיבה´ שם כמעט בוצע בי לינץ´ בזמן שחיכיתי לראיון עם י´, ´ברזילאי´ שם התלוויתי להליכה של שבעה קילומטרים יחד עם קבוצת סיקריקים כדי לחדור לבית החולים מתחת לעיני המשטרה ו-´עמנואל´ - שאפילו הילדים בחיידר ליד בית-הספר לבנות כבר הכירו את שמי מרוב שהייתי שם, ועוד פרשיות רבות ופתאום, הליכה בשעות הקטנות של הלילה בסמטאות שכונת ´מאה שערים´, או אכילת צולנט בליל שישי יחד עם כמה בחורי ישיבה לידי הפכו עבורי, כאחד שרק מספר חודשים לפני כן הגיע מתל-אביב, לדבר שבשגרה ולחוויה כיפית.
כשהגעתי לראיון העבודה ב´ידיעות אחרונות´ ואמרתי שאני שומר שבת, עבור מקבלי ההחלטות זה הספיק ואני, שלא ידעתי להבדיל בין ליטאי לחסיד, נכנסתי לליבת הציבור החרדי שלא מעניק אפילו עשרה ימי חסד ותוך זמן קצר נאלצתי להכיר עולם שלפני כן לא ממש הכרתי, או נכון יותר להגיד בדיעבד, לא הכרתי כלל.
מעבר לאנטיגוניזם החילוני כלפי החברה החרדית שנובע קודם כל מכך שרוב רובו של הציבור החרדי לא משרת בצבא, וחלקים לא מבוטלים ממנו לא לוקח חלק בשוק העבודה, הרי שהחברה החילונית סקרנית מאוד לגבי מה שקורה בתוך החברה החרדית.
לרוב, ככל שהיחס יותר שלילי ובעל משמעות רבה יותר אצל החילוני או הדתי לאומי כך גם הסקרנות גדלה, הרצון להבין באמת מה קורה מאחורי השטריימל והגערטל גדלה בלי יכולת אמיתית להבין מה באמת קורה בפנים, בתוככי הציבור.
גם עבור כתב חרדים לא תמיד קל להבין מה קורה, הדרישות השטחיות של מערכות העיתונים המתעניינות במקרי הקיצון יכולים להעניק פטור מלהכיר מה באמת קורה בליבת הציבור, בתחילה לא ממש ידעתי שהאנשים איתם אני מדבר ונמצא בקשר עיתונאי הם לא המייצג של החרדי הממוצע. בתחילה לא הכרתי את החרדי שיושב בתוככי בית המדרש כל היום, בורח מהבלי העולם הזה ומתרכז בדלת אמותיו בתוככי בית המדרש מבלי רצון לאינטרקציה מעשית עם העולם החיצון אלא אם אין לו ברירה, אותו חרדי גם כמעט ולא יוצא להפגין בשבתות או לשרוף דגלי ישראל ביום העצמאות, מה שרק מקשה עוד יותר להכיר באמת מיהו אותו החרדי – שחלקו בציבור הוא הגדול והמשמעותי, בניגוד לסטריאוטיפים שיוצרת התקשורת.
ובכל זאת, שנתיים וחצי מלאות בפרשיות ושיחות אל תוך הלילה עם חרדים גרמו לי להכיר חלק רחב מהעולם המסקרן של החברה החרדית, חברה שמתנהלת כמיעוט מתגונן, מלאה בביקורתיות פנימה והחוצה ושתמיד חשה צודקת במאבקיה ומנסה להסתיר את מגרעותיה תוך כדי הסתרה גם של יתרונותיה - וחבל.
מחקרים בעולם התקשורת הישראלי הראו כי חלק גדול מהאיזכורים של החרדים בתקשורת הכללית הם שליליים, זאת על אף שאין בכלל ספק שהציבור החרדי כקהילה – אין לו מתחרה בכל מה שקשור לפעילות של ערכים סוציאלים אוניברסליים כגון חסד והתנדבות.
הריחוק הקיים כיום בין החברה החרדית לשאר חלקי החברה נובע רבות מהגישה החרדית של הסתרת הקיים והגבהת החומות המפרידות בין החרדים לחילונים מה שיוצר בורות בחברה הישראלית לגבי המגזר החרדי, התוצאה לכך זה ריחוק וניכור – ואת זה יש לנו כבר היום.
סיקור המגזר החרדי הייתה חוויה מאתגרת ובלתי נשכחת, החברה החרדית מרתקת - נקודה. עד שלא נכנסתי לציבור, ראיתי את כול הציבור כמקשה אחת רציפה, לבושי שחור ולבן, מנותקים מהוויה הישראלית ומנוכרים מרצון.
היום כשאני מבין את הרציונל ודפוסי הפעילות של החברה החרדית, אני יכול לחלוק על נושאים מסוימים, אבל תמיד תוך כבוד והערכה לדברים נפלאים אחרים שקיימים גם הם בציבור מגוון זה.
הצגת כל התגובות