אוריין רייס: בדיל ויעבור גם על תל-אביב?

בית הכנסת (צילום: אוריין רייס)

בס"ד

לחיות בדו קיום - רצפה עתיקה מאויירת לצד גרפיטי עכשוי

זה כבר לא בשבילי - התפקחתי

משב של היסוס עבר על כתפי. אולי לא כדאי לגלות מה השארתי מאחור, ומה ינבא לי העתיד שנייה אחרי שאחזור מפה. ניסיתי להשתחרר מענן הנוסטלגיה שאפף אותי, ולהיאחז בצפצוף האזעקה שהפך מרגע לרגע ליותר ויותר רחוק ועמום. "זה כבר לא בשבילי", התפקחתי כשמבטי נעוץ על קופת "מתן בסתר", מובלעת באבני המבנה הראשון שקם לו, מחוץ לחומות יפו. "אוריין, בואי נודה, היסטוריה תמיד עשתה אותך איך נאמר, קצת היסטרית, ופה יש חתיכת היסטוריה, שאולי עדיף שתישאר קבורה יחד עם הרוחות והשדים של עיר החטאים". מלמלתי, ושלום על ישראל.

אני מוציאה מפתח ורצה לגלגלים שייקחו אותי חזרה הישר אל חומות חיי הבטוחים. "הי את, חכי רגע!" אני שומעת וחוששת להסתובב. "גם את באת לסליחות בשלוש?" היא שואלת את הגב האסרטיבי שלי, בחינניות של חוזרת בתשובה מתחילה. "כן.. אבל.. אני לא נשארת. יגררו לי ו..לא משנה. אבל תהני! חודש טוב." צבעתי את האוויר במשפט יתום מגופי, שכבר התרווח במושב, והתנעתי.

"תהני?! איזה מין איחול זה תהני? מי נהנה בסליחות?" החמיצו הגבות שלי בפליאה עצמית מתנשאת, בעוד יד רכה ומקועקעת, מסמנת לי בנמרצות לסובב. ראש רוסי ללא מבטא מסגיר, עם שיער בלונדיני ארוך שמגולח למחצה לכל אורכו, התעקש: "חבל! אל תלכי, זה היצר הרע. מה גם שיש פה אחלה אווירה. אני מזה מקווה שיהיו לי בכיות אמיתיות. ה' מחכה גם לדמעות של בת-מלך. אל תאכזבי את אבינו שבשמיים!" היא כמו קבעה חצי לי חצי לעצמה, ומבלי לחכות לתשובה נעלמה והשאירה אבק מבולבל על המדרכה.

מובכת, לא ידעתי לדייק מה אני יותר: נלהבת או נעלבת מזה שהיא לא זיהתה את אוריין רייס, אז לכל מקרה שלא יהיה, שלחתי את האגו שלי ז"ל, לבוא בטענות רק למטפחת של זו שבמראה, ואותי יוציא מכל העסק הזה בבקשה.

תל אביב ושותפתה לפשע: הכפייה החילונית

מה לא אמרו על העיר זאת - תל אביב ושותפתה לפשע, הכפייה החילונית. והרי גם עליה ראוי שנלמד זכות, שכן העיר שבנויה על דיונה, רק עוזרת לנו, ה"קדושים" להתבדל מה"חולים". שוכחים שכולנו שותפים לאותו פשע ראשון. אחים לגלות, רק באריזה אחרת.

וכמה נעים להתרפק כל פעם מחדש על הנחמה שמבצבצת מאחורי המבט היומרני שלנו. אותו כדור שמשלה, שאפשר להירגע! למול עוונות הענק שלהם "צַדִּיקִים אֲנַחְנוּ וְלֹא חָטָאנוּ, ואחרונים בתור אנו, וייקח עוד הרבה זמן עד שהוא יסיים איתם, אז אל לנו למהר לתשובה." למה מי מת, עלה למעלה, עשה אותך אלוקים ובישר לך מי חייב ומי זכאי. כולנו תלויים במשפט צדק שיכריע כשכולנו כולנו על אותה סירת גומי מתנפחת, מקרטעת אל החוף. מחכים בלי סבלנות לגלגל הצלה, שיבוא רק כשכולנו כמקשה אחת, נצא או זכאים או חייבים ל"ע.

בית-כנסת שְׁלוּשׁ, הוא תמצית העם היהודי עבורי. רבה, משה חג'ג', טריפוליטאי אבל נוסח התפילה מעורב ירושלמי-סרבי-מרוקאי-תימני. עזרת הנשים צנומה וצנועה, כיאה לחמימות שאוטנטית פה למעלה מ-150 שנה. ההיא מבחוץ, חיכתה לי בפנים, עם סליחות ביד: "קחי.. ידעתי שתחזרי!" היא השוויצה.

צבעים ולצלילים רחוקים שהכי מקרבים ללב

איך התגעגעתי לצבעוניות האמיצה הזו, שמעוררת השראה לתחינה. היו שם אתיופית חרדית מבטן, עם מזרוחניקית בכפכפי אצבע, לצד דתייה קשישה חדשה בשכונה ליד הגיורת הותיקה, שיושבת מול זו שלא מגדירה את עצמה, יחד עם חוזרת בתשובה שמבקשת לא לשלב שמאל על ימין, כדי שהחסד יגבר על הדין, ואותי. כולן מתפללות ומהללות את אותו א-ל חי. אותו אלוקים שמוחל וסולח ומעביר ראשון ראשון לי, ולך – לכולנו בע"ה.

ומסתבר שטעיתי. זו אכן זו המילה. נהניתי!

כולנו מלאכים עם כנפיים שקופות. מבקשים לאסוף שמחות קטנות, שמטפטפות אקראית בלי שם הנמען

שבת שלום חיה ותוססת, צבעונית ומגוונת כמו עם ישראל אחד!

פניות אישיות, הצעות לשירים ודברים שבקדושה, ניתן לשלוח לאוריין לכתובת: orian@kikar.net