בדף היומי מסכת שבועות דף ז', למדנו: אמר מר – יש לי להביא בעניין כפרת שעיר הפנימי ביום הכיפורים שלוש טומאות – טומאת עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.
ותמה הגמרא: אותה טומאת עבודה זרה – כיצד היא? אם נעשתה במזיד – הרי חייב מיתה ואינו מתכפר בקרבן. ואם בשוגג – הרי הוא בר חטאת, ולא יתכפר לו עד שיביא חטאתו!
בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' קנ"ה) הביא מדברי האחרונים (עיין חכם צבי סי' מ"ט) שהעלו שבית דין של מעלה אינו מעניש פחות מבן עשרים, וממילא – אינו מתחייב חטאת עד גיל זה.
אך החתם סופר מוכיח מסוגייתנו שגם פחות מבן עשרים נענש מן השמים – שהרי אחרת, מהי שאלת הגמרא? שמא עוסקת במי שחטא בין גיל י"ג לעשרים, וכשהגיע לגיל עשרים – נענש מלמעלה. בדומה למה שנאמר באו"ח סי' שמ"ג, שמי שחטא בקטנותו, יש עליו עונש בגדלותו.
ואם נאמר שאינו חייב כרת וחטאת אף בהיותו גדול – היה מקום לומר ששׂעיר הנעשה בפנים מכפר על עבודה זרה כזו, ומדוע לא נאמר כך?
שהרי בחטא שנעשה בקטנותו, אין עליו חטאת כי אינו בכלל "בני ישראל" עליהם נכתב "וכיפר על הקודש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם", ו"ועל כל עם הקהל יכפר" – שקטן אינו בכלל זה, אף שצריך כפרה. אך מגיל י"ג ואילך – שפיר נכלל הוא בכלל זה.
ועל כן כתב החת"ס, שהמובא במדרשים שבית דין של מעלה אינו מעניש אלא מבן עשרים – מדובר דווקא בעבירות הקשורות להוראות שעה, כמו עונשי דור המדבר, או לגבי שרה שנאמר בה "בת ק' כבת כ' לחטא" – שהיו לפני מתן תורה, קודם שנצטוו על המצוות. אבל בעונשים שבידי שמים – נענש האדם משעה שנעשה גדול.
0 תגובות