בדף היומי במסכת עבודה זרה דף י"ח שנינו: תנו רבנן – כשחלה רבי יוסי בן קיסמא, הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו. אמר לו ר’ יוסי: חנינא אחי, האם אינך יודע שאומה זו ,רומי, מן השמים המליכוה? הרי החריבה את ביתו של הקב"ה, שרפה את היכלו, הרגה את חסידיו ואבדה את טוביו, ולמרות כל זאת – עדיין היא קיימת. משמע, שכך נגזר מן השמים. ואני שומע עליך שאתה יושב ועוסק בתורה, מקהיל קהילות ברבים, וספר תורה מונח בחיקך בניגוד לגזירותיה של אותה אומה.
פונה ר’ חנינא ושואל: רבי, מה אני לחיי העולם הבא? כלומר, האם ראוי אני לכך? שואל אותו ר’ יוסי: כלום מעשה בא לידך? כלומר, האם בא לידך מעשה מיוחד שתוכל להיאחז בו כסימן? משיב לו ר’ חנינא: מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה, וחילקתי את כל הכסף שהייתי צריך לצורכי פורים לעניים. אמר לו ר’ יוסי: אם כן, מחלקך יהא חלקי ומגורלך יהא גורלי.
תמיהה עולה מן המעשה הזה, וכי מה שווה מצוות המעות לעומת מסירות הנפש הגדולה של ר’ חנינא על לימוד תורה בפרהסיא? הלא עסק בתורה והקהיל קהילות ברבים למרות הסכנה, ואף נשא עמו ספר תורה בגלוי – היש מעשה גדול מזה?
המפרשים מבארים שר’ חנינא עצמו לא סמך על כך בלבד. הוא חשש שמא אין זו זכות מספקת לחיי העולם הבא. כך מצינו גם בעמוד הקודם (יז, ב): "כל העוסק בתורה בלבד – דומה כמי שאין לו אלוק להגן עליו" (מהרש"א) כלומר, מצוות לימוד תורה בלבד אינה מספקת. יש שפירשו שר’ חנינא חשש שמעשיו, אף שנעשו במסירות, עלולים להיחשב כהתגרות בשלטון ולגרום לאובדן ספר התורה – ושמא סיבה זו יכולה לעכב בעדו.
עוד כתבו בספרים ליישב מדברי המשנה בסוף מסכת מכות: "ר’ חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל – לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". הרמב"ם פירש שם שעיקר גדול באמונה הוא, שאם יקיים אדם מצווה אחת מתוך תרי"ג מצוות בשלמות, לשמה, ולא מתוך אינטרס או מחשבה צדדית, די בכך לזכותו לחיי העולם הבא. לכן הרבה לנו הקב"ה מצוות, שתעלה בידנו מצווה אחת לפחות לשם שמים.
לכן אמר ר’ חנניא: מרוב ריבוי המצוות, אי אפשר שלא תזדמן לאדם לפחות פעם אחת מצווה שהוא יקיים כהלכתה, בשלמותה, לשם שמים. וזו שאלתו של ר’ חנינא בן תרדיון לר’ יוסי: האם יש בך מעשה כזה? והתשובה – כן, מעשה הצדקה שעשה במעות של פורים. כששמע זאת ר’ יוסי, השיב: אם כך – חלקך עמי.
בעלי מוסר הסבירו שהסיבה לכך שדווקא המעשה הקטן הזה הוא שהכריע את הכף, נעוצה בכך שלימוד תורה בפרהסיא עלול להיות חלילה נגוע , ולו בעקיפין, בכוונות לא טהורות: שיקראו לו "רבי", שיכבדוהו הבריות, שיעריכו את כוחו בתורה.
לעומת זאת, מעשה של צדקה שנעשה בצנעה, בין אדם לקונו, ללא עין רואה וללא תועלת אישית הוא מעשה שלם, לשם שמים. דווקא משום כך יש בו זכות ומעלה שאין אפילו בלימוד תורה שנעשה בפרסום.
0 תגובות