בדף היומי מסכת עבודה זרה דף לב, שנינו במשנה:
רבן שמעון בן גמליאל אומר: בזמן שהקרע שלו עגול — אסור, שוודאי חתכו את הלב בכוונה, אם הוא משוך (מוארך) — מותר. אמר רב יוסף, כך אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.
אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: הלכה — האם מכלל לשון זו אתה למד דפליגי [שחלוקים] עליו חכמים בדבר זה? אמר ליה [לו]: מאי נפקא לך מינה [מה יוצא לך מזה]? כלומר, מה ההבדל למעשה אם חלוקים עליו חכמים אם לאו, שהרי בכל מקרה פסק ההלכה הוא כרבן שמעון! אמר ליה [לו] אביי: גמרא גמור, זמורתא תהא [את המסורת תלמד, וזמר תהיה]? כלומר, וכי אומרים דברים כזמר בלבד, בלי להבין את הטעמים?
וע' תפארת ישראל על פ"ד מ"א דערכין שכתב:
ולולא מסתפניא היה נ"ל ע"פ מ"ש תוספות שלהי מגילה על השונה בלא זמרה וכ"כ (ביצה כ"ד, א') גמרא גמור זמורתא תהא שהיו להן זמירות מיוחדין לכל משנה ומשנה.
ולפיעניות דעתי, היה זה כדי לחזק המשנה בכוח הזכרון כשהיו שונין המשנה בעל פה אפילו בימי רבי, ועל ידי הזכרון נזכר היטב לשון המשנה באשר שהיה הזמר מסודר לפי המלות והבבות שבמשנה. ולכן כמה פעמים בחר התנא במלה זאת ולפעמים באחר, הכל כפי הנאות לקול השיר המיוחד להמשנה וגו'.
ועוד מוסיף בעל התפארת ישראל, לחדש:
שפעמים אנו מוצאים בגמרא - אף שהי' חסורי מחסרא הניחוה כך, מדמובן ממילא דאל"כ יהיה מעשה לסתור, ואם היו מבלבלים המלות יתבלבל השיר המיוחד לה ויתבלבל הזכרון, ותשתכח המשנה ח"ו, ובדבר זה יתורץ כמה קושיות ודקדוקים.
0 תגובות