מסכת הוריות, דף ו'
כידוע, צדקיהו היה המלך האחרון בארץ ישראל לפני גלות בבל, ולאחר 70 שנה של גלות בבל, חזרו בני ישראל לארץ. בדף שלנו מספרת הגמרא שכשבני ישראל חזרו לארץ, הם הקריבו קרבנות חטאת עבור חטאי עבודה זרה שנעשו בארץ ישראל בימי צדקיהו. שואלת הגמרא כיצד יכלו להקריב את הקרבנות הללו?
הרי יש לנו כלל שאם אדם הפריש קרבן לחטאת עבור חטא שהוא עשה, ומת לפני שהספיק להקריב אותו, אותה בהמה הולכת למיתה, ולא ניתן להקריב אותה, וזה נקרא "חטאת שמתו בעליה", אם כן שואלת הגמרא, איך יכלו להקריב עבור דורו של צדקיהו, הרי אותם אנשים כבר מתו? מתרצת הגמרא שהדין של "חטאת שמתו בעליה" נאמר רק ביחיד, אבל לא בחטא ציבור, ולמה "לפי שאין מיתה בציבור" אין דבר כזה שהציבור מת, הציבור זה מושג כללי, ולא אוסף של פרטים.
בספר 'אמרי אמת' למד מהגמרא הזו חידוש נפלא. אם אדם רואה שיש לו נפילות, שהוא 'מת' מבחינה רוחנית, זה סימן שהוא לא מתבטל לציבור. כשבן אדם רוצה לעבוד את השם כראוי, להתקרב אליו, להתקדש, הוא צריך להתחבר לכלל ישראל שהם דבר אחד, וכל אחד משפיע על השני. וכך הוא פירש גם את הפסוק בתהילים "פדה בשלום נפשי מקרב לי, כי ברבים היו עמדי", דוד המלך מעיד על עצמו, איך הצלחתי להינצל מהקרב עם היצר, בגלל שביטלתי את עצמי לרבים ואז כח הרבים היה עמדי.
0 תגובות