בשנות השישים ערך וולטר מישל מאוניברסיטת סטנפורד ניסוי מרתק. בניסוי השתתפו ילדים כבני ארבע. הם הוכנסו לחדר שבו הותקנה מצלמה נסתרת. הושיבו אותם על כיסא ומולם על צלחת היה מונח אחר כבוד מרשמלו בודד.
החוקר שהכניס את הילד לחדר הודיע לו כי הוא יכול לאכול את המרשמלו אבל אם הוא יחכה עד שהוא יכנס שוב הוא יקבל שני מרשמלו.
החוקר יצא וחזר רק אחרי רבע שעה. המצלמה תיעדה באופן מרתק את ההתמודדות של הילדים הקטנים. היו כאלה שלא הצליחו להתאפק ואכלו. אך היו כאלה שהריחו אותו מכל עבריו. או שנגסו ממנו פרורים. והיו כאלה שנגסו בו אך הניחו אותו הפוך כדי שהחוקרים לא ירגישו.
כמה ילדים עמדו בפיתוי וזכו לקבל מרשמלו כפול מן החוקר. גם אז תגובותיהם היו, למשל, היה אחד שהכניס לפה את שניהם בבת אחת. (פיצוי הולם לסבל המתמשך...)
החוקרים עקבו אחר כל הילדים שהשתתפו בניסוי וגילו כי בבגרותם הילדים שעמדו בפיתוי התגלו כסתגלניים ואחראים יותר מחבריהם שלא הצליחו להתאפק. כמו כן גם מבחינה לימודית הילדים הצליחו במחני הס.א.ט (מבחן פסיכומטרי המשמש תנאי ללימודים גבוהים באוניברסיטאות ובמכללות) בארה"ב בממוצע של 210 נקודות יותר מחבריהם שהתקשו לדחות את סיפוקיהם.
ניסוי זה זכה לפרסום ע"י הפסיכולוג והעיתונאי היהודי ד"ר דניאל גולמן. גולמן הוציא ספר בשם האינטליגנציה הרגשית בשנת 1996 ספר שהפך לרב מכר ותורגם ל40 שפות. בספר העלה גולמן את המודעות לפסיכולוגיה ולרגשות של האדם כגורם בחברה. עיקר טענתו הייתה כי פרמטר חיוני להצלחתו של האדם בכל תחומי החיים. הוא לאו דווקא השכל, התבונה או האיקיו אלא גם התובנות הרגשיות שלו כלפי עצמו וכלפי העולם, ולכן אנשים שלוקים למשל בכעס, חרדה או דכדוך מתקשים בחיים לא פחות ממי שיש לו אי קיו ממוצע.
גולמן דן בספרו בניסוי הנ"ל שלמעשה מחזק את טענתו כי אינטליגנציה רגשית, מודעות עצמית ודחיית סיפוקים הם מתכון מצוין להצלחה בחיים.
נקודה למחשבה:
קיום המצוות מחנך את האדם מגיל רך לדחות סיפוקים בכל תחומי החיים .למשל, לפני כל אכילה יש ברכה, הידיים צריכות להיות נקיות, בסוף האכילה שוב צריך לברך. עם התבוננות קצרה ניתן לראות כי אין תחום בחיים שההלכה לא גורמת לנו שלא לדחות סיפוקים.
הניסוי הנ"ל מחזק אפוא את ההכרה ש"מגבלות" אלו לא רק שלא מגבילות אותנו אלא שהם משפרות בהתמדה את האינטליגנציה הרגשית שלנו והופכות אותנו לאנשים מוצלחים יותר בכל תחומי החיים.