בטור מלכא, הר המלך, הייתה עיר גדולה וחיה. עיר של שגרה, של ביטחון, של אנשים שהאמינו שהקירות שלהם עבים והחיים יציבים. מנהג היה שם להוליך תרנגול ותרנגולת לפני חתן וכלה בדרכם לחופה.
סמל פשוט, כמעט תמים. רמז לפריון, להמשכיות, לעתיד שממשיך כרגיל. באחת הפעמים, בדיוק בזמן חתונה כזו, עברה במקום פלוגת חיילים רומאים. הם חטפו את התרנגולים. מעשה קטן, לכאורה שולי. אבל בני העיר לא שתקו.
הם התנפלו על החיילים וניסו להשיב את מה שנלקח מהם. החיילים ראו בזה מרד. הם שלחו לקיסר הודעה קצרה וברורה: יהודי המקום מורדים בך.
והקיסר יצא למלחמה. באותם ימים חי בעיר אדם בשם בר דרומא. לוחם אגדי. חז״ל מספרים שהיה קופץ למרחק מיל, ותוך כדי קפיצה הורג חיילים. כשראה זאת הקיסר, הוריד את הכתר מעל ראשו, הניח אותו על הארץ, ופנה לאלוקים: אם טוב בעיניך, אל תיתן לי ולחיילי ליפול בידיו של האיש הזה. ובר דרומא, מתוך ביטחון עצמי מוחלט, ציטט פסוק מתהילים: ״הלא אתה אלוהים זנחתנו ולא תצא אלוהים בצבאותינו״.
אין צורך בעזרה משמיים. רגע אחר כך, כשהלך לעשות את צרכיו, נחש הכיש אותו. והוא מת.הקיסר ראה בכך נס. ואמר: אם כך, אפסיק את המלחמה. וכשהקיסר פנה לשוב על עקבותיו, בני העיר נשמו לרווחה.
והם חגגו. אוכל. שתייה. נרות דולקים. שמחה גדולה.
אבל הקיסר, שראה את האורות מרחוק, פירש את החגיגות כזלזול. והוא חזר. חז״ל מספרים שבחזרתו החריב את כל המקום.
שלוש מאות אלף שולפי חרבות. שלושה ימים ושלושה לילות.
ובצד אחד של העיר נטבחו אנשים. ובצד השני, כך מתואר בגמרא, המשיכו לחגוג.
לא ידעו. או לא רצו לדעת.
וכאן עולה השאלה שמסרבת להישאר בעבר:
איך ייתכן שבאותה עיר, באותו הזמן, בצד אחד רוצחים וטובחים, ובצד השני החיים נמשכים כרגיל?
זה קורה רק כשיש נתק. כשאין אחדות. ואחדות לא פירושה להסכים. אחדות פירושה לראות, לדעת, להרגיש. להיות ביחד גם כשזה מפריע לשגרה. ומכאן אי אפשר להמשיך לספר את זה כאילו זו אגדתא שלא כולם זוכרים מגיטין.
כי אין הצדקה לרצח. נקודה. אין נסיבות. אין הקשר. אין ״אבל״.
מוזר שצריך לכתוב את זה בכלל.
זה לא משנה אם הילד היה או לא היה צריך להיות בהפגנה. אנחנו במדינה דמוקרטית. זה פשוט לא אמור לקרות. זה לא משנה אם הסיסמה ״נמות ולא נתגייס״ נוראית ומעניקה לגיטימציה לשהאידיות יהודית. זה לא משנה אם לפוליטיקאים היה נוח לשתוק. זה לא משנה אם היה נוח לגפני ולדרעי שההפגנות יצאו משליטה.
תפסיקו לצמצם אחריות לטעות של הורים או לסיסמה נבובה.
ממה אתם מפחדים?
מלהסתכל במראה ולהגיד טעינו? כולנו?
אם צונאמי ביפן הוא ״רמז משמיים להתחזק״,
אז אסון מתחת לבית לא יכול להסתכם בטעות טכנית או באשם תורן.
ומי אתם, גיבורי מקלדת עלובים, שיושבים ומנתחים אשמות כאילו בכוחכם לשנות משהו חוץ מאת עצמכם?
תשבו, תלגמו שלוק מהקפה, ותפטירו בזחיחות:
״איזה הורים חסרי אחריות״.
״המשטרה כל כך אלימה״.
״הנהג היה ערבי״.
אבל לשבת מול עצמכם ולעשות חשבון נפש,
זה לא יקרה.
והאמת הכואבת היא פשוטה:
אם זה לא קרה אחרי שמחת תורה, אין סיבה שזה יקרה עכשיו.
כן, המשטרה אשמה. מאוד.
כן, לפוליטיקאים יש אחריות. גדולה.
כן, לחברות, לנהגים, לתקשורת, להסתה, לכל מי שהיה שם יש מה להסביר.
אבל בואו נאמר את האמת הברורה:
זה לא מה שימנע את האסון הבא. האסון הבא יימנע רק אם נבין שעצם זה שההפגנה נמשכה בזמן אסון, זה בדיוק הר המלך.
פסטיבל זריקת האשמות הוא טבח בצד אחד וחגיגות בצד השני. קהות. ניתוק. חברה שממשיכה כאילו כלום לא קורה.
כשבצד אחד של הרחוב יש דם, ובצד השני ממשיכים לצעוק סיסמאות.
החיזוק של השביעי באוקטובר החזיק שבועיים. וזו הייתה הסטירה הכי גדולה שקיבלנו מאז השואה.
והיום, כשהשואה נזרקת בסיסמאות ריקות לצרכים פוליטיים, מצופה היה שנתעורר באותה עוצמה.
אבל זה לא קרה.
הר המלך לא חרב בגלל הרומאים. הוא חרב כי בצד אחד כבר לא ידעו מה קורה בצד השני.
וזו כבר בעיה שלנו. זו בעיה של חינוך. של אחריות. של אחדות בסיסית.
די לקמפיינים.
די להאשמות.
כן לחשבון נפש.
ואם זה כואב לכם לקרוא,
אם אתם כועסים או מתעצבנים עליי
זה רק מוכיח את הנקודה שלי.
זה בגלל שזה נכון.
0 תגובות