זה היה בתחילת תקופת הקורונה, כשעוד לא ידענו מאיפה זה הגיע. תוך יומיים, חתונות עברו למתכונת מצומצמת – בתוך בית, בגינה, ועם לחץ של ביקור משטרתי.
שלושה ימים לפני החתונה, נתי, חתן שהודרך על ידי לקראת נישואיו, התקשר אליי נסער. "הבנתי שהיא מרוסקת", אמר בקול שבור. "לא חלמנו להיות במצב הזה. כרגע סגרו על חתונה באיזה גג, החתונה תהיה אחרי הצהריים, ועם דד-ליין לסיום. אני ממש לא יודע מה לעשות.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
"החלטתי להיפגש איתה היום וחשבתי אולי להביא לה כבר מתנה, את הטבעת של חדר הייחוד, לשמח אותה. מה אתה אומר?".
הקשבתי לנתי. קולו שידר רצון עז לעזור בכל ליבו, יחד עם תחושת אחריות כנה למצב. "אני לא יכול לשמוע אותה במצב הזה", אמר לי בכאב, "מה אני אמור לעשות?".
"נתי," אמרתי לו, בקול רגוע, "אתה באמת לא יכול לעשות כלום כדי לשנות את צורת החתונה כרגע. אבל קודם כל, צריך לומר בבירור: זהו קושי עצום".
כל כלה, עוד כשהייתה ילדה קטנה, דמיינה את יום חתונתה. איזו שמלה תלבש, מי יגיע, איך תיראה הכניסה המרגשת לחופה. ופתאום, כשהיום הזה כמעט כאן – הכול משתנה. חתונה קטנה, בצהריים, בלי כל מה שחלמה עליו. האירוע הופך ממשהו גדול וחגיגי למשהו סמלי ומזורז.
"זה קשה לשניכם, וזה ניסיון לא קל", הבהרתי לו. "משפטים כמו 'יש דברים יותר גרועים' או 'שזה יהיה הצרות של כולם' לא בדיוק מעודדים. קודם כל, יש כאן קושי אמיתי, לגיטימי וכואב".
"אל תביא לה עכשיו מתנה", אמרתי. "לא משום שזו לא כוונה טובה, אלא כי זה עלול לשדר לה שהחתונה אכן הפכה למשהו סמלי, מזורז, בלי הטקסיות שהיא חלמה עליו – אפילו במתנות".
"ובנוסף, זה גם פשוט לא מה שהיא זקוקה לו עכשיו".
"אז מה היא כן צריכה?", שאל נתי מהוסס, מראה סימני הבנה ראשונים.
"היא צריכה אותך", השבתי לו, שתהיה שם, שתראה אותה. שתקשיב באמת, שתחזיק איתה את הכאב, בלי למהר להעלים אותו או לפתור אותו. היא לא מחפשת ממך הסברים מורכבים, וגם לא נחמות קלות שיבטלו את רגשותיה. היא מחפשת שתאשר שהכאב שלה מוצדק, שהאכזבה שלה מובנת, שאתה מרגיש איתה ונוכח עבורה".
"וזה, אגב, בדיוק מה שגם אתה צריך", הוספתי. "היכולת להיות שם, להכיל, להקשיב, להישאר – זו מתנה הרבה יותר יקרה מכל טבעת. זו התשתית של זוגיות אמיתית ועמוקה".
השיחה עם נתי שיקפה תובנה עמוקה על מהות הקשר הזוגי, במיוחד ברגעים מאתגרים.
זוגיות אמיתית אינה נמדדת רק בימי שמחה ושגרה, אלא דווקא ביכולת להיות שם זה עבור זה ברגעי שבר, אכזבה וקושי. היכולת לוותר על הצורך "לתקן" או "לפתור", ובמקומה פשוט להיות נוכח, להקשיב ולהכיל, היא העוגן האמיתי לקשר חזק. היא מאפשרת לבני הזוג לדעת שגם ברגעים הפחות מושלמים של החיים, יש להם שותף לדרך שלא יברח או יבטל את חווייתם.
בסופו של יום, האהבה והביטחון בזוגיות נבנים לא על מתנות יקרות או טקסים מפוארים, אלא על הרגעים האנושיים, הפגיעים והכנים הללו. היכולת של כל אחד מבני הזוג לתת לשני מרחב בטוח לבטא את כל קשת הרגשות, לדעת שהם יתקבלו בהבנה ללא שיפוטיות – זוהי התשתית שעליה צומח בית יציב ואיתן. בתוך אותם קשיים, טמונה הזדמנות עצומה לחזק את החיבור הרגשי, לבנות אמון עמוק ולהוכיח, בפועל, את מחויבותכם זה לזו. זוהי ההכנה האמיתית לחיים משותפים, לא פחות מכל מתנה אחרת.
0 תגובות