האוויר היה סמיך וחם, רווי זיעה בתוך הצוללת B-59. מערכת מיזוג האוויר כשלה זמן רב, והטמפרטורה בבטן כלי השיט, ששייט במים הבינלאומיים קרוב לקובה, טיפסה לכ-45–50 מעלות צלזיוס.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
במשך ימים ארוכים, הצוללת הסובייטית נעה שקועה במעמקים, מנותקת לחלוטין מכל קשר עם בסיס האם במוסקבה. לפתע, 11 משחתות אמריקאיות ונושאת המטוסים "יו.אס.אס. רנדולף" כיתרו אותה. הן החלו לפרוק פצצות עומק, שכוונתן הייתה לאלץ את הצוללת לעלות לפני השטח – אך לא להטביע אותה.
לצוות המותש והמנותק, שקיבל את הלומות הפצצות, כאילו היו חבטות פטיש אדירות על חבית מתכת, היה ברור שהתקפה כוללת החלה. "זהו, הסוף", נזכר אחד מאנשי הצוות שנים אחר כך, "חשבנו שהמלחמה הגרעינית פרצה".
בלב הכאוס, קפטן הצוללת, ולנטין סביצקי, איבד את קור רוחו. הוא כמו כל ייצר חברי הצוות היה משוכנע שהמלחמה הגלובלית כבר החלה. הצוללת B-59 נשאה נשק נורא: טורפדו גרעיני עוצמתי. גרוע מזה, לקצינים היה אישור לשגר אותו ללא צורך באישור נוסף ממוסקבה. בשיא הייאוש, זעק סביצקי: "אנחנו הולכים לפוצץ אותם עכשיו! אנחנו נמות, אבל נטביע את כולם – לא נהיה חרפת הצי!". הוא הורה על "צלילה דחופה" ועל הכנת טורפדו מספר 1, זה עם ראש הנפץ הגרעיני.
שתיים. שלוש. ש-ג-ר.
ריקוד האש הגרעיני
הדרמה המצמררת הזו התרחשה ב-27 באוקטובר 1962, יום המכונה בפי רבים "היום המסוכן ביותר בהיסטוריה האנושית". זה היה שיאה של המלחמה הקרה – עימות חסר תקדים בין ארצות הברית לברית המועצות, שתמיד ריחף מעליו איום של מלחמה כוללת. המשבר התלקח כשמטוס ריגול אמריקאי מדגם U-2 גילה שברית המועצות מתקינה טילים גרעיניים בקובה, מרחק קצר מחופי ארצות הברית. בתגובה, הטיל הנשיא ג'ון פ. קנדי "הסגר" ימי על קובה, במטרה למנוע העברת נשק נוסף לאי ולדרוש את הסרת הטילים הקיימים.
המאזן הגרעיני באותה תקופה היה קטלני: לארה"ב היו עשרות אלפי ראשי נפץ גרעיניים, ולברית המועצות אלפים. הטילים הבין-יבשתיים היו בחיתוליהם. כשארצות הברית כבר הציבה בסתר טילים גרעיניים באיטליה ובטורקיה, חרושצ'וב יכול היה לטעון כי הצבת הטילים בקובה היא פעולת הגנה, אך היא הייתה מסוכנת להחריד.
הצי האמריקאי, שהטיל את מטעני העומק סביב הצוללת B-59, כלל לא ידע כי הצוללת נושאת טורפדו גרעיני, ושלצוללות הסובייטיות הייתה סמכות לשגר אותו ללא אישור נוסף ממוסקבה. האמריקאים, שפעלו בהתאם לפרוטוקול עליו הודיעו למוסקבה מראש, בסך הכל התכוונו לאלץ את הצוללת לעלות לפני המים, אך בשל ניתוק הקשר, הצוות הסובייטי לא ידע זאת.
איך זה שאיש אחד מעז?
בלב הרגע הקריטי הזה, עמד אדם אחד: וסילי אלכסנדרוביץ' ארכיפוב. ארכיפוב, קצין צי סובייטי שקט בן 36, שימש כקפטן השני של הצוללת B-59 וראש מטה חטיבת הצוללות ה-69. הוא היה למעשה מפקד השייטת כולה של ארבע צוללות הדיזל מדגם "פוקסטרוט" שנשלחו לקובה, כשכל אחת מהן נשאה טורפדו גרעיני. מעמדו כמפקד השייטת העניק לו סמכות ייחודית: על סיפון ה-B-59, בניגוד לצוללות אחרות, נדרשה הסכמתם של שלושה קצינים בכירים – הקפטן סביצקי, הקצין הפוליטי, וארכיפוב עצמו – כדי לשגר את הטורפדו הגרעיני. זהו הפרט הקטן שהפך את הקטסטרופה לסיפור של נס הצלה.
וסילי נולד ב-30 בינואר 1926 בעיירה סטאריה קופבנה שליד מוסקבה, למשפחת איכרים ענייה. הוא גדל בשנים הקשות שאחרי מלחמת האזרחים ברוסיה. כדי לבנות עתיד, הוא נרשם לתיכון של "צי הים הכספי" בגיל 16. שלוש שנים לאחר מכן, גויס, עלה על שולת מוקשים, והשתתף במלחמת רוסיה-יפן ב-1945. בתום הכשרה של שנתיים, שובץ ביחידת הצוללות ושירת בים השחור ובים הבלטי.
יצרנית האלמנות
תפנית משמעותית בדרכו הגיעה בקיץ 1961, כשמונה לסגן מפקד הצוללת הגרעינית החדשה K-19. כבר בתחילת דרכה, הצוללת סבלה מתאונות קטלניות. האמריקאים כינו אותה "יצרנית האלמנות". בשיט אימונים מול גרינלנד, התגלתה דליפה קריטית במערכת הקירור של הכור הגרעיני. הטמפרטורה בכור נסקה, והצוות עמד בפני התכת ליבה וקריסה.
מערכות הקשר השתבשו, ומוסקבה לא ענתה. קפטן הצוללת, ניקולאי זטייב, הורה למהנדסים לתקן את התקלה תוך חשיפה לקרינה קטלנית, מה שגרם למרד בקרב הצוות. המורדים דרשו לעצור את זטייב ולהמליך במקומו את ארכיפוב. אולם, ארכיפוב סירב בתוקף.
הוא הסביר כי הפרת סמכות כזו על צוללת היא בלתי נסלחת. הוא שכנע את המהנדסים להיכנס בתורם אל "גוב האורניום", כל אחד ל-10 דקות, כדי להלחים את התקלה. הם הצליחו, אך כולם נפגעו קשות מהקרינה. שבעה מתו בתוך חודש, ו-15 נוספים בשנתיים שלאחר מכן. ארכיפוב עצמו נפגע גם הוא מהקרינה, אך שרד. התנהלותו זו העניקה לו מוניטין של גיבור.
עקב התקלה ב-K-19, הקפיאה ברית המועצות את צי הצוללות הגרעיניות והחלה להשתמש בצוללות דיזל חשמליות, שאחת מהן הייתה ה-B-59. ניסיונו הטראומטי והיכרותו המעמיקה עם השפעות הקרינה היוו ככל הנראה גורם מכריע בהחלטותיו העתידיות.
ההתערבות ששינתה את גורל העולם
כאשר קפטן סביצקי והקצין הפוליטי היו נחושים בדעתם לשגר את הטורפדו הגרעיני אל עבר הצי האמריקאי, הייתה זו התנגדותו הנחרצת של וסילי ארכיפוב שמנעה את האסון הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית. ארכיפוב, בתוך הלחץ הבלתי נסבל של חוסר ודאות וסכנה, שמר על צלילות דעת יוצאת דופן.
הוא שכנע את הקצינים הבכירים כי מטעני העומק שהוטלו על ידי האמריקאים לא נועדו להטביע את הצוללת, אלא לאותת לה לעלות אל פני המים. זו הייתה הדרך היחידה עבור ספינות ארה"ב לתקשר עם הצוללת הסובייטית. הוא הסביר להם ששיגור טורפדו גרעיני יהיה "טעות קטלנית". ארכיפוב ראה שקפטן סביצקי, שעלה אל צריח הניתוב, "היה בהלם ועיוור" מהפעולות הבלתי צפויות של האמריקאים. הוא קרא לסביצקי לחזור והצליח להרגיע אותו.
פקודתו של סביצקי לשיגור הטורפדו מעולם לא הועברה לקצין האחראי על הטורפדו. במקום זאת, הצוללת B-59 שבה אל פני המים, התרחקה מקובה ושבה לכיוון ברית המועצות.
השיבה הביתה
כמה ימים לאחר מכן, בשלהי אוקטובר, גובש הסכם בין וושינגטון למוסקבה. בראשית נובמבר, צולמו טילים סובייטיים עוזבים את קובה. אמריקה הסכימה לפנות את טיליה מטורקיה, ובהמשך, על פי סעיף סודי, גם את אלה שבאיטליה. המלחמה הקרה חלפה מן העולם.
אולם, בשובם לאמא רוסיה, כונו ארכיפוב וחבריו "מוגי לב" ו"פחדנים". אנדריי גרצ'קו, לימים שר ההגנה הסובייטי, רתח על שלא דבקו בנהלים לאחר שהתגלו. מספרים שהטיח את משקפיו ברצפה וריסק אותם. מפקד אחר אמר לשבים: "מוטב שהייתם טובעים עם הצוללת שלכם". כל מפקד נדרש לכתוב דו"ח מפורט על האירועים. אנשי הצוות הוחתמו על חוזה סודיות חמור. "בעלי ממש לא אהב לדבר על זה", העידה לימים אשתו של וסילי - אולגה, "הוא הרגיש שלא מעריכים את מה שעשה".
למזלו של ארכיפוב, נמחל לו "עוונו" שבמניעת מלחמה גרעינית. הוא המשיך לשרת בצי הסובייטי, ובשנת 1975 קודם לדרגת אדמירל אחורי. הוא המשיך לפקד על צוללות ועל שייטות. הוא מת מסרטן בכליות ב-19 באוגוסט 1998, בגיל 72 (37 שנים לאחר שנפגע מהקרינה על סיפון "יצרנית האלמנות"). תשעה ימים אחריו, הלך לעולמו מפקד הצוללת K-19, ניקולאי זטייב, גם הוא בן 72.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ארכיפוב תואר, כ"האיש שהציל את העולם", כפי שכונה על ידי תומס ס. בלאנטון, מנהל הארכיון לביטחון לאומי של ארה"ב. אך ההכרה באופן רשמי נעשתה רק לאחר מותו. בשנת 2017, הוענק לו, (לאחר מותו) פרס "העתיד של החיים" (Future of Life award) מטעם המכון "Future of Life Institute". (מכון נודע בארה"ב - מטרה להבטיח שטכנולוגיות פורצות דרך יתרמו לחיים במקום לסכן אותם בהיקף עצום) מקס טגמרק, נשיא המכון, הגדיר אותו כ"כנראה האדם החשוב ביותר בהיסטוריה המודרנית".
0 תגובות