כשמחכים יותר מידי הציפיות עולות ועולות ועולות ועולות... במקרה של יידל ורדיגר כמעט ולא ניתן לעמוד בציפיות של אלבום לו חיכו חובבי המוזיקה החסידית יותר מעשור. יידל הוציא את אלבומו הקודם בשנת 2013 ומאז עבד על האלבום הנוכחי, שכנראה לבש ופשט צורות 4536123425732 פעמים עד לגרסה אותה קיבלנו לבסוף.
כשפגשתי לפני כחודש את יידל באולפני 'כיכר השבת', הוא אמר לי אחרי הצילומים משפט מדהים שתפס אותי: "לעולם לא אוכל לשיר כמו אבא שלי, המקום שלי זה רק להוציא את האלבומים הכי טובים בתחום". יידל בשונה מרוב אמני המוזיקה היהודית הוא אולי האמן שהכי צמוד לקונספט של אלבום כמוצר שלם ומוגמר. הוא מוכן לחכות, לעבוד שנים עד שהוא מגיע לתוצאה שהוא שלם איתה (אולי) ורק אז הוא יוצא עם הבשורה החוצה. יידל גם מעולם לא היה הזמר של פירוטכניקה ווקאלית, לא הזמר עם הקול הכי גבוה והכי ורסטילי. הוא יודע לבחור שירים ויודע לייצר אלבום שיש לו כיוון מוזיקלי מהודק ולהביא את האנרגיה השירתית שלו לתוכו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בקרב חובבי המוזיקה (ממש לא רק היהודית), יש תמיד קונספציה בה "פעם היה טוב יותר", פעם השירים היו יותר מוצלחים, יותר זכירים, יותר טובים, יותר משמעותיים וכו'. אני מבין את התחושה כי גם אני מרגיש אותה לפעמים, אבל אני גם זוכר ומודע לשני דברים, האחד, הטעם המוזיקלי שלנו מתעצב בעיקר בגיל צעיר ומה שהתרגלנו לשמוע מעצב את התפיסה המוזיקלית והטעם שלנו. רובנו אוהבים ומתחברים יותר למוזיקה שגדלנו עליה, למרות שלעתים אם תחזרו לשמוע אותה בצורה מעמיקה כמבוגרים תגלו גם את פגמיה היחסיים. הדבר השני, תפקיד המוזיקה השתנה מאד בשני העשורים האחרונים. מעולם בו יצאו כמה אלבומים בשנה, אלבומים ששמענו שוב ושוב ושוב עד שהכרנו כל תפקיד של סינגולדה בעל פה, אנחנו בעולם של עשרה שירים חדשים כל יום, שפע פסיכי של מוזיקה שלא מאפשר לנו בכלל להתמקד ולהתרגל למוזיקה חדשה.
אני זוכר את עצמי כבחור ישיבה, רוכש אלבום חדש של מרדכי בן דוד (לולי תורתך) ופשוט יושב ומאזין לו, כולל לשירים שפחות התחברתי אליהם, כמעט בכוח כדי להתרגל, מתוך רצון לאהוב ולהתחבר. היום אם לא התחברנו בעשרים השניות הראשונות של השיר אנחנו לוחצים על השיר הבא וביי... קשה להתחבר למוזיקה בצורה כזו, בלי לקבל את החוויה הכוללת של התחושות שהמוזיקה והזמן מתחברים בהם.
האלבום החדש של יידל "הוא ולא אחר", מנסה לעשות את השילוב הזה בין משהו שנשמע כמעט לגמרי כמו האלבומים שיצאו לפני 25 שנה, אבל בסטנדרטים מוזיקליים חדשים יותר שיגעו גם בצעירים יותר. כמעט כל שירי האלבום נשמעים כמו שיר שיידל יכל להוציא לפני כמה עשורים, זה לא אלבום של חידושים מלהיבים מידי. אין בו שום דבר שעוד לא שמענו מיידל, ונראה לי שהוא ממש לא ניסה למצוא משהו כזה, אלא לעשות את מה שהוא יודע לעשות כל כך טוב, עוד פעם. כדרכו של יידל האלבום מלא בשיתופי פעולה עם מוזיקאים מעניינים, דוגמת אהרן רזאל, שכבר עבד עם יידל באלבומיו הקודמים, משה פלד שזה שיתוף הפעולה הראשון שלהם וגם כוחות צעירים יותר כמו בני הורביץ (אם לא שמעתם עדיין את "מבול" שלו, רוצו לעשות את זה), שמצטרף לקטע ראפ מלהיב בשיר הנושא של האלבום.
כשמשהו עבד כל כך הרבה על האלבום, זה מצריך ועושה חשק גם לי להתייחס לאלבום לעומק, האזנתי לו רבות בימים האחרונים ואנסה לגעת בכמה שיותר נקודות.
האלבום נפתח דווקא בשיר איטי - "אבל אנחנו", בלחנו של הרשי רוטנברג. זהו שיר ישיבתי משולב בקלרינט טורקי מרגש, שיר חסידי קלאסי בעיבוד של אלי קליין ואיצי ברי. השיר שמתפרס על לא פחות מחמש דקות (הארוך ביותר באלבום), אורך לא מקובל כבר, מתפתח לאחר חצי שיר עם טרנספוזיציה - שינוי סולם, שנותן תחושה של עלייה, אך מלמד אולי שיכל להסתיים הרבה לפני. כמו הימים הטובים של המוזיקה החסידית, גם בשיר זה יש את סולו הגיטרה החשמלית המצופה (אפילו שניים כאלה), הפעם עם אצבעות הזהב של החרגול המנגן - נועם בורג.
מיד אחריו מגיע שיר הנושא המלהיב של האלבום, ואחד היפים בעיניי מתוכו - "הוא ולא אחר", השיר שאני הייתי פותח את האלבום. השיר בלחנו ומילותיו של הזמר והיוצר הפורה והאהוב אהרן רזאל, בהשראת הזוהר לפרשת לך לך. רזאל גם משתתף בשיר בשירה ובעיבוד המוזיקלי לצדו של אלי לישינסקי, השותף המוזיקלי ארוך השנים של יידל. השיר בסגנון הדיסקו עם נגיעות פאנקיות, יגרום לכם לזוז על הכיסא, כשבשיאו מצטרף לשירה הראפר בני הורביץ לקטע ראפ כיפי ומלהיב. משחקי הקולות של השיר עם תענוג של ממש, מלאכת מחשבת שעושה פשוט כיף באוזן.
השיר השלישי הוא אולי הלהיט הגדול ביותר מתוך האלבום "קומי אורי", בלחנו של הזמר והיוצר יצחק בן ארזה. זהו שיר שנשמע מבית מדרשו של הלל פלאי, שיר ישיבתי קומזיצי סוחף וקליט במיוחד בעיבוד קלאסי של המעבד הוותיק והאהוב משה לאופר, עם תוספות עדכניות של אלי קליין ואיצי ברי. הפתיח הקליט בלחנו של לאופר, נותן לשיר את הגוון החסידי המדויק כל כך והופך אותו לכיף עוד יותר. גם את השיר הזה באורך של כמעט 5 דקות, היה ניתן לקצר קצת. קטע המקהלה החל מהדקה 3:39, אמנם נעים לאוזן, אבל ארוך ולא באמת מוסיף לשיר ומרגיש מאולץ. השיר עם המילים שמרגישות כל כך רלוונטיות בימים אלו, הפך כבר ללהיט והוא מושר במקומות רבים.
השיר הרביעי "ראו ראו" הוא שיר יידלי קלאסי, שיר פאנק קופצני מלא כלי נשיפה, בלחנם של מוישי לוין ואלי קליין. ההפקה המוזיקלית של קליין וברי כיפית וזורמת. היה חסר לי מעט איזה C פארט, אבל עדיין מדובר בשיר כיפי.
השיר החמישי - "אתה השם", בו מתארח האבא, מרדכי בן דוד, הוא לגמרי מחוות עבר קלאסית בלחנו ועיבודו של מונה רוזנבלום. השיר נפתח בסולו צ'לו מרגש ויפיפה, שמזכיר איזה מוזיקאי מעולה מונה רוזנבלום וכמה חבל שאנו שומעים ממנו פחות בשנים האחרונים. נגן הצ'לו לא קיבל קרדיט בעטיפה ואני תוהה אם מדובר בתפקיד קלידים מבוצע דרך פלאג אין מתקדם. תפקידי הפסנתר בשיר בביצועו של ירון גוטפריד פשוט יפיפיים. זהו שיר חסידי קלאסי מאלו שיכולנו לשמוע גם ב-1995 באלבומו הראשון של יידל. זה טוב, אפילו טוב מאד, אל תחפשו חידוש כלשהו בשיר הזה.
השיר השישי בסגנון רוק פאנקי הוא "הודו לו", בלחנו של חזקי וייס. יידל שעבד רבות עם המלחין בשנים האחרונות, בחר שיר משעמם יחסית שנאלץ להסתמך על העיבוד האלקטרוני יותר של ניר גרף עם תוספות סינטי של הקלידן והמוזיקאי 'הידי' רוזנברג, שהופכות את השיר ל"מגניב", אבל זהו.
השיר השביעי אף הוא בלחנו של יצחק בן ארזה שגם מתארח בו לדואט - "ממעמקים". גם פה מדובר בשיר קומזיצים ישיבתי, אם כי מעט יותר קשה לשירה מ"קומי אורי" הקליט יותר. העיבוד המוזיקלי של אלי קליין ואיצי ברי, בימתי ומלא בהרבה מאד דרמה. השיר מסתיים באורך מתאים ונכון והוא בהחלט בעל פוטנציאל.
השיר השמיני הוא דואט עם האיש והאנרגיות המשוגעות, ליפא שמלצר - "פגע". ליפא כתב והלחין את השיר באידיש, כשעל העיבוד הופקדו צמד מעניין, הקלידן שמלווה כבר שנים את יידל ואביו בהופעותיהם בעולם - אבי דרור והגיטריסט נחמן דרייר. השיר בסגנון פאנקי מפוצץ בגיטרות של דרייר וגם בכלי נשיפה שאני מניח בהיעדר הקרדיטים כי הם באמצעות תוכנות, אבל עדיין נשמעים מעולה באדיבות הטכנולוגיה המתקדמת. הלחן מעט מונטוני, וחוזר על עצמו שוב ושוב, זה יותר שיר אווירה מאשר משהו שאתם אמורים לשיר היכן שהוא. גם בשיר זה תקבלו סולו גיטרה מלהיב של דרייר, מהסוג שכמעט ולא שמענו בשנים האחרונות במוזיקה היהודית, מקווה שהאופנה הזו תחזור.
השיר התשיעי - "רום לב אשפיל", הוא אחד השירים היותר מורכבים באלבום. הלחן הייחודי של אחד היוצרים המעניינים של המוזיקה היהודית בשנים האחרונות - משה פלד. שיתוף הפעולה של יידל עם כוחות מוזיקליים צעירים ומוכשרים, ראוי להערכה וכבוד. המילים הלא שגרתיות בעליל הן משיר הייחוד כשעל העיבוד הופקד מנדי הרשקוביץ. גם השיר הזה היה צריך להיות קצר יותר (נושק לחמש דקות). אין לי בעיה עם שיר ארוך אם יש לכך הצדקה, אם השיר מתפתח וזקוק לאורך ולא סתם כי היה קשה לחתוך מהשיר.
השיר העשירי באלבום הוא גם אחד הסינגלים היחידיים שיצא מתוכו - "ויהי בנסוע". השיר בלחנו ועיבודו של אלי לאופר עם הפקה מוזיקלית חדשנית יותר של ניר גרף ואלי לישנסקי עם תכנותים וגם חמת חלילים שמוסיפה רבות לאווירה. זהו שיר נחמד, אך אלי לאופר הביא כבר ליידל להיטים גדולים יותר (ואולי את השיר הכי אהוב עליי מאלבומיו של יידל - "כל צמא לכו למים"). הקליפ שיצא איתו בזמנו, זו הזיה נפרדת שהייתי מוותר עליה בחפץ לב. אין קשר בין השמע לויזואליה ובמהלך כל הצפיה בו חיפשתי את הכיתובית "המציג אינו שחקן".
השיר ה-11 הוא שילוב מעניין, לחן ועיבוד של אהרן רזאל למילים באידיש שכתב ליפא שמלצער - "יום שכולו ארוך". לא שמעתי בו כמעט את הטעם הרזאלי המוכר והוא קצת היה מונטוני עבורי. גם פה נעשה שימוש בטרנספוזיציה שנועדה לעורר ישנים ולהקיץ נרדמים ולהאריך בהחייאה מלאכותית את השיר.
היה חסר לכם רוק אנד רול עטוף, אולי יותר נכון דחוס, בבראס, כמו בימים הטובים של המוזיקה החסידית בשנות ה-90? השיר ה-12 "כל טוב", בו מארח יידל את בנו חיים אליעזר, ימלא לכם את המשבצת. הלחן של נחום לויטן, נכדו של המלחין האגדי אייבי רוטנברג, ואילו העיבוד וההפקה המוזיקלית של אלי קליין ואיצי ברי כשגם לויטן מעבד מוכשר לכשעצמו מוסיף לעיבודים. קשה לזהות מה שר האבא ומה בנו, הקולות של השניים דומים מאד והתקשתי להפריד ביניהם. השיר עצמו כיפי וזורם, אבל לא כזה שאזכור עוד הרבה זמן.
השיר "כאן", ה-13 במספר, הוא אחד השירים הכיפים באלבום וגם בו מתארח האבא, מרדכי בן דוד. הלחן של ברוך שלום בלסופסקי שיידל הפיק לו בעבר אלבום מוצלח. ההפקה המוזיקלית של אלי לישינסקי, כשעל רשימת המעבדים אפשר אולי קצת להבין את התלאות שהשיר עבר במהלך מאות השנים שיידל עבד על האלבום - ברשימה ניתן לראות את ברוך שלום עצמו, ניר גרף ואלי לישנסקי כשעל עיבודי כלי הנשיפה ממתכת אחראי יואלי דיקמן. כדי להבין מתי השיר הוקלט ניתן לראות שאת סולו הסקסופון המגניב בשיר הקליט פטר ורטהיימר ז"ל, שהלך לעולמו לפני יותר מחמש שנים.
גם בשיר שחותם את האלבום מנגן ורטהיימר - "מוציא אסירים". גרסה אלקטרונית וחדשנית לשירו של הזמר והיוצר יצחק פוקס. השיר קיבל תפניות רבות במהלך השנים והפך לגרסת טכנו איטית ומלאת דרמה עם סאונדים עכשוויים שנועלים את האלבום בטעם טוב. השיר הופק מוזיקלית על ידי אלי לישנסקי, כשיואלי דיקמן אחראי על עיבודי המיתרים והנשיפה העשירים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אין ספק "שהוא ולא אחר" הוא אחד האלבומים היותר יפים ששמענו בשנים האחרונות. הוא מושקע מאד, עם בחירות יפות ונעימות. האם בהכרח הוא היה פחות טוב לו היה יוצא לפני 5-6 שנים? לדעתי לא. עם אין סוף עבודה על שירים, ניתן לדייק (או להרוס) כל שיר באלף דרכים ולמקסס שוב ושוב ושוב. אין שום יוצר בעולם שיכול לומר לכם בלב שלם שהגרסאות שהוציא לשוק הן במאה אחוז ושלו היה רוצה לא היה יכול להוסיף ולשנות בהן שוב ושוב פרטים. הפרפקציוניזם הוא האויב של היוצרים באשר הם ואני מאחל גם ליידל להיגמל ממנו ומהר לטובתנו חובבי המוזיקה היהודית. הייתי שמח לשמוע מיידל יותר חומרים, גם כאלה שהוא לא לעס עד דק, אני בטוח שזה יהיה לא פחות טוב.
האלבום הזה, בעל פוטנציאל לכמה להיטים שימשיכו איתנו ואני מקווה בשביל יידל שההשקעה הענקית שלו אכן תוכיח את עצמה. אשמח לאכול את הכובע.
- להערות, הארות וברכות לרגל חתונת בתי שתחי' היום: nl@kikar.co.il
0 תגובות