עולם המשפט מלא בפינות נסתרות שלעיתים גולשות לאבסורד, תוכלו למצוא בו חוקים שיתכן ובעבר היה להם איזשהו היגיון אך כיום יראו לכם מוזרים ביותר. בעוד שחוקים נועדו להסדיר את חיינו, כמה מהם משקפים רגעים היסטוריים, גחמות תרבותיות או אירועים חד-פעמיים שהפכו לתקנות של ממש שהמשיכו עוד שנים רבות לאחר שפג טעמה של הסיבה המקורית.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בכתבה הזו נסקור עשרה חוקים מוזרים במיוחד ממדינות שונות - מצווים קולינריים באיטליה, דרך איסורים משעשעים בישראל ובתאילנד, ועד חוקים שעוסקים בדגים, מכשפות ואפילו דו־קרב. חלק מהחוקים נוצרו כדי להגן על מסורת מקומית, אחרים נחקקו בתגובה לתקרית משונה, ויש גם כאלה שפשוט התיישנו עד שבוטלו. נתחיל במטבח האיטלקי, שם נגלה שהאהבה לפיצה הגיעה עד לספר החוקים - ומשם נמשיך, צעד אחר צעד, אל שאר העולם.
איטליה - הפיצה תחת פיקוח
באיטליה, פיצה היא לא סתם מאכל לאומי - היא עניין רציני עד כדי חוק מדינה. בשנת 2004 אושר באיטליה תקן מחמיר להגדרת "פיצה נפוליטנה" אמיתית, במטרה להגן על המורשת הקולינרית של נאפולי. החוק מכתיב כמעט כל היבט של הכנת הפיצה: מהיקף הפיצה (עד 35 ס"מ), דרך עובי הבצק במרכז (לא יותר מ-0.3 ס"מ) וגובה שולי הבצק (כשני ס"מ), ועד סוג הקמח, השמרים, עגבניות הזן המסורתי ושמן הזית שיש להשתמש בהם. אפילו אופן האפייה מוגדר - בטאבון עצים לוהט בחום של כ-485 מעלות צלזיוס. באיטליה לא מתפשרים על איכות הפיצה, והמסורת הקולינרית זוכה לכבוד של חוק.
התקן נולד מתוך חשש מ'חיקויים' של פיצות ברחבי העולם, והוא מבטיח שרק מי שעומד בכללים הקפדניים יורשה לכנות את תוצרו "פיצה נפוליטנית" אמיתית. החוק עדיין בתוקף ואף קיבל גושפנקה אירופית, וכיום פיצה נאפוליטנית מוגנת כתוצר מסורתי (STG) באיחוד האירופי - כי כשזה מגיע לפיצה, באיטליה לא משאירים דבר ליד המקרה.
מעיר הנצח של הפיצה נמשיך אל חופינו הנפלאים, חופי הים התיכון, שם ממתין חוק משונה לא פחות - הפעם בתחום עולם החי.
ישראל - בלי דובים וקופים בחוף הים
אם תכננתם יום כיף בים עם קוף או דוב המחמד שלכם, חישבו שוב שכן בישראל ישנו חוק שידאג לכך שלא תעשו זאת. מתברר שבארץ הקודש קיים איסור רשמי להביא דובים קופים ובעלי חיים נוספים לחוף הים. החוק המקומי - ששורשיו בעיר חיפה, ככל הנראה - אוסר על בעלי דובים (ככל שיש כאלה) להגיע איתם לחופי הרחצה. זהו איסור מוזר למדי, שמעורר חיוך ותהייה מי בכלל חשב לטייל עם דוב על שפת הים. הרציונל מאחורי התקנה, כך משערים, הוא חשש מפני פאניקה וסכנה לציבור - חיות לא מבויתות בחוף עלולות להבהיל את המתרחצים ולהוביל למהומה רבתי.
החוק הזה עדיין בתוקף, ולמרות שסביר להניח שהסיכוי לראות דוב, קוף או עז משתזפים בחוף תל אביב אפסי, הוא מעיד משהו על הגישה הישראלית: אפילו לתרחישים הכי בלתי-סבירים יש מענה בספר החוקים. מי יודע, אולי פעם היה מקרה משונה שהצדיק את התקנה הזו. כך או כך, אם אתם במקרה מטיילים עם דוב מחמד - עדיף להשאיר אותו בבית כשאתם יורדים לים.
הנה לשון החוק כפי שמופיעה במסמך הרשמי (סעיף 1 מגדיר מהו בעל חיים וסעיף 9א אוסר את הבאתו לחוף)
מהחוף הישראלי נפליג מזרחה אל מדינה שבה גם דבר קטן ותמים כמו מסטיק יכול להפוך לעניין פלילי. הכינו את הלסתות - אנחנו בסינגפור.
סינגפור - אסור ללעוס מסטיק
סינגפור ידועה במשמעת הציבורית הקפדנית שלה, ואחד החוקים הידועים ביותר בתחום הזה הוא האיסור על מסטיקים. כן, בסינגפור חל מאז 1992 איסור גורף על ייבוא, מכירה ואפילו הפצה של מסטיק למדינה. הרקע לחוק יוצא הדופן הזה נעוץ בבעיה מאוד ספציפית: בתחילת שנות ה-90, מסטיקים משומשים שנדבקו בדלתות הרכבת התחתית העירונית (MRT) גרמו לתקלות ועיכובים ברכבות. במקרים שתועדו, חתיכות מסטיק התקעו חיישנים ומנעו סגירת דלתות, מה שעיכב את הנסיעות ודרש פינוי הנוסעים. ראשי המדינה, שביקשו לשמור על ניקיון מופתי ועל תפקוד חלק של התשתיות, החליטו לטפל בבעיה מן השורש - ובמקום לרדוף אחרי כל מפר חוק בנפרד, פשוט ביטלו את המסטיק ואסרו אותו לחלוטין.
התוצאה: חוק ייחודי שאוסר מסטיקים בסינגפור, למעט שימושים רפואיים מיוחדים (כמו מסטיק ניקוטין לגמילה מעישון, שהוחרג מאוחר יותר מהאיסור). העונש על סחר או הברחה של מסטיקים עלול להיות קנס כבד ואפילו מאסר. עם השנים הפך "חוק המסטיק" לאגדה אורבנית בעולם - סמל לגישה הנוקשה של סינגפור בכל הנוגע לניקיון וסדר ציבורי. אגב, החוק אכן השיג את מטרתו: תוך שנה ירד 'זיהום המסטיקים' ברחובות כמעט לאפס. בסינגפור, מסתבר, מקבלים את החוק ברצינות מוחלטת.
אחרי שטעמתם מעט מהקושי לחיות בלי מסטיק, הגיע הזמן למשהו שהוא 'מריח לא טוב' תרתי משמע - חוק בריטי שעוסק בדגים, וכתוב בניסוח כל כך מוזר שקשה להאמין שאינו בדיחה.
בריטניה - 'סלמון בנסיבות חשודות'
בבריטניה קיים חוק עם שם משונה במיוחד: "Handling Salmon in Suspicious Circumstances" - או בתרגום חופשי, "החזקת סלמון בנסיבות חשודות". לא, זו לא שורה מסרט קומדיה, אלא סעיף אמיתי בחוק הסלמון משנת 1986. מה פשר הדבר? בעצם, החוק נועד להילחם בדיג לא חוקי ובציד-יתר של דגי סלמון, והוא קובע שעבירה היא להחזיק בסלמון שנדוג באופן מפוקפק, או להעביר אותו בצורה שמעוררת חשד שנעברו עבירות במהלך תפיסתו. במילים אחרות, אם מישהו מסתובב עם סלמון ומתקשה להסביר מאיפה הגיע הדג - הדבר עלול להיחשב כנסיבה חשודה לפי החוק.
הסעיף מנוסח באופן כללי ומאפשר להעמיד לדין מי שסביר להניח שקנה או קיבל סלמון שדגו אותו בניגוד לחוק (למשל, ללא רישיון או בעונת איסור דיג). העונשים יכולים להגיע לקנס כבד ואף למאסר בפועל, שכן החוק רציני לחלוטין במטרתו - הגנה על אוכלוסיית הסלמון ומניעת הברחות ודיג לא חוקי. למרות הניסוח המצחיק שהזמין בדיחות (מי לא מדמיין בלש עוקב אחרי טיפוס מפוקפק במעיל ארוך שבכיסו מציץ זנב סלמון?), החוק,אגב, עדיין בתוקף. ויותר מכך, הוא הורחב עם השנים וכולל לא רק סלמון אלא גם דגים אחרים במים מתוקים בבריטניה. גם אם נדירים המקרים שבהם מישהו באמת מועמד לדין על "החזקת סלמון חשוד", עצם קיומו של הסעיף מזכיר שחוק יכול להיות רציני מאוד – ועם זאת להישמע משעשע להפליא.
מהדגים בנהרות אנגליה נעבור לחוק צרפתי 'ששם רגל' לנשים. זהו סיפור על תקנה פריזאית שרק לאחרונה בוטלה רשמית.
צרפת - כשהמכנסיים היו אסורים לנשים
במשך יותר מ-200 שנה היה בפריז חוק שנראה כאילו נלקח ישר מאיסור 'לא ילבש': נשים בעיר לא הורשו ללבוש מכנסיים ללא אישור מיוחד. החוק, שנחקק לראשונה בשנת 1800, קבע שאישה המבקשת "להתלבש כגבר" וללבוש מכנסיים צריכה לקבל אישור רשמי מהמשטרה. בהמשך נעשו בו תיקונים קטנים - למשל, התירו לנשים לרכוב על אופניים או על סוס במכנסיים בלי אישור, אם הן אוחזות בכידון או במושכות - אך בבסיסו הוא שרד מדורי דורות.
למעשה, אין לאיסור זה כל קשר לציווי הדתי ושורשיו יותר חברתיים. האיסור ההיסטורי הזה נולד בהקשר של המהפכה הצרפתית: מכנסי גברים ארוכים סימלו אז את בני המעמד המהפכני (בניגוד למכנסי הברך האציליים), והרעיון של נשים בלבוש "גברי" היה פרובוקטיבי פוליטית וחברתית. עם זאת, כבר עשרות שנים שאיש לא אכף את החוק, והוא הפך לשריד חוקי קדום ותו לא. במהלך השנים נעשו כמה ניסיונות לבטל רשמית את התקנה, אך משום מה היא נותרה על הנייר.
רק בשנת 2013 הגיעה הפרשה לסיומה: ביולי של אותה השנה פנה חבר הסנאט אלן הופר לשרה ואלו-בלקצ'ם וביקש שוב לבטל את החוק. הופר, חבר המפלגה השמרנית UMP, טען בפנייתו ש"החשיבות הסימבולית של החוק עלולה לפגוע ברגישויות המודרניות שלנו". השרה הסכימה, ובהודעה שפרסמה לאחר מכן כתבה: "החוק הזה לא עומד בקנה אחד עם עקרון השוויון בין נשים לגברים, כפי שהוא מבוטא בחוקה, ובהתחייבויות האירופיות של צרפת". וכך, אחרי 213 שנים, הוסרו הכבלים המשפטיים מעל המכנסיים לנשים בפריז. החוק בוטל סופית ותושבות צרפת שהיו למעשה 'פורעות חוק' בלובשן מכנסיים, הפכו בין לילה לשומרות חוק.
מפריז המתוחכמת נטוס כעת אל קליפורניה השמשית, שם ממתין לנו חוק אמריקאי עם ניחוח כפרי.
ארצות הברית (קליפורניה) - צפרדע קופצת, לא למאכל
בעיירה קטנה בקליפורניה מתקיים מדי שנה פסטיבל 'קפיצת צפרדעים', מסורת חביבה שמהווה אטרקציה נחמדה עוד מימי הסיפור המפורסם של הסופר הנודע מארק טוויין ('הצפרדע המקפצת המפורסמת ממחוז קלווראס'). אלא שמתברר שאפילו באירוע התמים הזה היה צורך בהתערבות משפטית: לפי חוק מדינת קליפורניה, צפרדע שהשתתפה בתחרות קפיצות ומתה - אסורה באיסור חמור באכילה. כן, קראתם נכון. סעיף 6883 בקוד הדייג והציד של קליפורניה קובע שאדם רשאי להחזיק כמה צפרדעים שירצה למטרות תחרות קפיצה, אך "אם צפרדע מתה או נהרגה - יש להשמידה בהקדם האפשרי".
החוק המוזר הזה נולד משילוב של דאגה לרווחת בעלי החיים ולבריאות הציבור. אם צפרדע מתה תוך כדי תחרות (אולי כתוצאה מסטרס או פציעה), המחוקק ביקש למנוע מצב שאנשים יכינו ממנה מנת "רגלי צפרדע" ויאכלו אותה - גם מחשש לבריאות (צפרדע מתה עלולה לשאת מחלות) וגם ממניעים הומאניים. וכך נכנס לספר החוקים כלל יוצא דופן שמבטיח שכוכבות תחרויות הקפיצה יזכו ל"קבורה" מכובדת, ולא ייגמרו על הצלחת. החוק עדיין בתוקף ומי שלא ישמיד צפרדע תחרותית שמתה, עובר עבירה. קליפורניה אולי ידועה בנופיה ובעריה הגדולות, אבל אי שם בין הגבעות שלה דואגים אפילו לצפרדעים הקטנות והמקפצות. חוק מוזר? בהחלט. אבל לפחות הצפרדעים המפסידות לא מסתכנות בלהפוך לארוחה.
אך אם חשבתם שחוק הצפרדעים יוצא דופן, חכו עד שתקראו על הדרישה הלבוש הבאה. מתברר שבממלכת תאילנד יש חוק שתופס את כולנו "עם המכנסים למטה".
תאילנד - אסור לצאת מהבית בלי ללבוש לבנים
תאילנד ידועה בשילוב של תרבות מסורתית עם חוקים מוזרים שמפתיעים זרים. אחד המשעשעים שבהם הוא ללא ספק החוק הקובע שאסור לאדם לצאת מהבית ללא לבישת לבנים. ולא , לא מדובר חלילה בחוק האוסר על האדם להסתובב כביום היוולדו, חוק זה קיים גם פה בארץ. מדובר בחוק המחייב את האזרחים ללבוש לבנים מתחת למכנסיים - ולא מסיבות אופנתיות.
קשה לדמיין כיצד אוכפים תקנה שכזו, אבל היא בהחלט קיימת בספר החוקים התאילנדי, ככל הנראה כחלק מתקנות הצניעות וההתנהגות הציבורית הנאותה. תאילנד, מדינה בודהיסטית ברובה, שמה דגש רב על לבוש הולם ועל כבוד במרחב הציבורי, והחוק המשונה הזה משקף אולי רצון לשמור על נימוס וצניעות באופן הקיצוני ביותר. עבור התייר המזדמן החוק יכול לעורר גיחוך - האם יש שוטר שבודק מה לובשים מתחת לבגדים? ברור שלא למעשה, והתקנה יותר מלמדת על הנורמות החברתיות.
כך או כך, מי שמטייל בבנגקוק או בפוקט ורוצה לחסוך בכביסה, כדאי שיחשוב פעמיים - באופן רשמי, עליו לוודא שכל בגדיו עליו כשיצא מפתח המלון. חוק מוזר, אמרנו? בתאילנד הוא אחד ממספר חוקים משונים (למשל, איסור לנהוג ללא חולצה, או האיסור לדרוך על שטר כסף שעליו דיוקן המלך) שנועדו לשמור על כבוד ומוסר ציבורי. לפחות במקרה הזה, אפשר לומר שתאילנד דואגת שלא תשכחו פריט לבוש חשוב לפני היציאה מהבית.
מתאילנד נעבור לחוק לבוש מסוג אחר - כזה שעוסק בנעליים אופנתיות ובאתר היסטורי מפורסם. ביוון העתיקה אולי העריצו סנדלים, אבל יוון המודרנית דווקא אסרה עקבים באקרופוליס.
יוון - עקבים גבוהים מחוץ לחוק
באתונה, ממשלת יוון נאלצה להתערב בהרגלי ההנעלה של מבקרים באתרי עתיקות. בשנת 2009 התקינה רשות העתיקות היוונית חוק האוסר על כניסה לאתרים ארכאולוגיים - ובראשם האקרופוליס - בנעלי עקב גבוה. הסיבה לאיסור המוזר אך המובן הזה היא הגנה על השרידים העתיקים: עקבי סטילטו חדים עלולים לשרוט, לפצוע ואפילו לפלח את משטחי האבן והמרצפות ההיסטוריות באתר בן אלפי השנים. מסתבר שתיירות חובבות אופנה נהגו לטפס על הגבעה עם נעלי עקב אלגנטיות, אך הנעליים הללו הפעילו לחץ עצום בנקודה קטנה על השיש העתיק והותירו סימנים ונזקים מצטברים.
הרשויות, שחששו לשלמות המונומנטים (כמו הפרתנון ומקדשי יוון האחרים), החליטו לעצור את התופעה 'ברגל נחושה'. כיום מוצב שלט ברור למרגלות האקרופוליס המורה על איסור כניסה בעקבים, וסדרנים מוודאים שהמבקרים נועלים נעליים שטוחות או ספורטיביות. החוק הזה עדיין בתוקף, ובצדק - הוא אולי נשמע משעשע, אך בלעדיו עלולות ה"סטילטו" של מבקרות נמרצות לחצוב עוד קצת מההיסטוריה היוונית בכל ביקור. כך שאם תכננתם סלפי על רקע הפרתנון בלבוש ערב ונעלי עקב - עדיף להחליף לכפכפים לפני העלייה במעלה הגבעה. לפחות ביוון, לפעמים צריך לוותר על האופנה לטובת שימור העבר.
אחרי שהקפדנו על הלבוש והנעליים, נפנה לחוק שעוסק דווקא באמצעי תחבורה בלתי שגרתי - מטאטא מכושף. באסוואטיני (לשעבר סוואזילנד) רשויות התעופה קבעו כללים גם למכשפות בשמי הארץ.
אסוואטיני - אין טיסות גבוהות למכשפות
באסוואטיני הקטנה שבאפריקה הדרומית יש אמונה רווחת בכישוף ומכשפות, והדבר השתלב באופן מפתיע בחוקי הטיס של המדינה.
בשנת 2013 פרסמה רשות התעופה האזרחית שם תקנה מפתיעה: מכשפות הטסות על מטאטאים - אל תעזו לעבור גובה של 150 מטרים באוויר. לפי ההודעה, מטאטא עליו רוכבת מכשפה נחשב לכלי טיס לכל דבר, וככזה הוא כפוף לחוקי התעופה. "מכשפה על מטאטא לא תעוף מעל הגבלת ה-150 מטר", הצהיר מנהל ברשות התעופה, והזהיר שמי שתעבור על החוק צפויה לעונשים כבדים כמו קנס של עד חצי מיליון ראנד (המטבע המקומי) ומעצר (אם תרצו, הגרסה המקומית לאיסור 'מכשפה לא תחייה').
התקנה הזו דווחה בכלי תקשורת ברחבי העולם כעוד דוגמה להומור (או הרצינות היתרה) של הרשויות בסוואזילנד דאז. אמנם לא ברור אם החוק נוסח ברוח מחויכת או שמא מתוך התייחסות רצינית לאמונתו של העם בקיומן של מכשפות מעופפות (בסוואזילנד האמונה בכשפים אינה בדיחה כלל), אך הוא אכן קיים. למרבה המזל, "טיסות" המכשפות במטאטא לרוב נחשבות מוגבלות מאוד (הן משתמשות במטאטא לפיזור שיקויים בחצרות, ולא באמת לתעופה כמו באגדות). ובכל זאת, הרשויות ראו צורך לכסות גם את הפינה הזו. אגב, באותה נשימה אסרו שם גם על הטסת צעצועים רחפניים ועפיפונים מעל גובה מסוים ללא אישור כך שלא רק מכשפות צריכות להיזהר מהרדאר.
בין אם החוק נכתב בלשון מעט משועשעת ובין אם לאו, הוא מזכיר לנו שחוקים יכולים לפגוש כל היבט של חיי האדם - והדמיון - אפילו את המכשפות שבאגדות.
מהשמיים של אסוואטיני נחזור לקרקע - לזירה שבה שני אנשים, אקדחים או חרבות, ותחושת כבוד עמוקה נפגשים. החוק הבא לוקח אותנו לדרום אמריקה, למדינה שנתנה לדו-קרב גיבוי חוקי מפתיע למדי.
אורוגוואי - דו-קרב בחסות החוק (וביטולו)
מאז 1920 היה באורוגוואי חוק יוצא דופן שהתיר דו-קרב בהגבלות מסוימות. החוק נולד בעקבות אירוע דרמטי: דו-קרב באקדחים בין חוסה באטייה אי אורדונייז (José Batlle y Ordóñez) - נשיא אורוגוואי לשעבר - לבין העיתונאי וואשינגטון בֶּלטרָאן בַּרבַּאט (Washington Beltrán Barbat). הדו-קרב נערך ב־2 באפריל 1920 בעקבות חילופי עלבונות בעיתונות, והסתיים במותו של בלטראן.
במקום לאסור לחלוטין על דו-קרבות, מחוקקי אורוגוואי בחרו להסדיר אותם בחוק. כך נחקק חוק מספר 7.253, שאפשר לערוך דו-קרב "לשם הגנת הכבוד" תחת תנאים מוקפדים: נוכחות עדים, אישור מוקדם של ועדה, והגדרת אמצעי לחימה לגיטימיים (ברובם אקדחים). הדו-קרב לא היה מעשה פרוע, אלא טקס משפטי למחצה עם כללים ברורים.
למרות שהדו-קרבות הלכו ופחתו עם השנים, כמה דמויות ציבוריות - פוליטיקאים, אנשי צבא ועיתונאים - עדיין פנו אליהם במהלך המאה ה־20 כמוצא אחרון ובחרו בהם כדרך ליישוב סיכסוכים ובכדי להגן על כבודם.
בשנות השמונים והתשעים הפך החוק למוקד מבוכה לאומית. החברה האורוגוואית המודרנית ראתה בהמשך קיומו של דו-קרב עניין מיושן ולא מוסרי. מקרים ביזאריים - כמו קצין משטרה שזימן עיתונאי לדו-קרב ב־1990 - הדגישו עד כמה החוק אינו מתאים עוד למציאות העכשווית.
בשנת 1992 החליט הפרלמנט לבטל את החוק סוף סוף. הביטול עבר פה אחד בסנאט, והנשיא לואיס אלברטו לקאייה (Luis Alberto Lacalle) חתם עליו והפך את הדו-קרב להיסטוריה. הנימוק הרשמי שהמחוקקים פרסמו היה שהדו-קרב אינו עולה בקנה אחד עם ערכי החברה המודרנית ושלטון החוק, ושבפועל כמעט שלא נותרו דו-קרבות אמיתיים כך שחסרונן לא יורגש.
וכך בא הקץ לפרק יוצא דופן של חוק תמוה לפיו מדינה דמוקרטית מודרנית אפשרה לאזרחיה ליישב עלבונות באמצעות עימות בנשק.
סוף דבר
סיור קצר זה בין חוקים מוזרים ממדינות שונות ממחיש כיצד נסיבות היסטוריות ותרבותיות יכולות להתבטא אפילו במקום הרציני ביותר - ספרי החוקים. בין אם מדובר בהגנה פטריוטית על פיצה איטלקית, בשמירה על כבוד המלך בתאילנד, בדאגה לניקיון בסינגפור או פשוט בתגובה לאירוע חד-פעמי שהצית את דמיון המחוקקים - החוקים האלה הם חלון משעשע אל נפשן של החברות שחוקקו אותם.
חלקם בוטלו עם הזמן כשהתבררו כמגוחכים או מיושנים (כמו איסור המכנסיים בפריז או ההיתר לדו-קרב באורוגוואי), אחרים עדיין איתנו ומוסיפים צבע לחיים (רק אל תשכחו לנעול נעליים שטוחות באקרופוליס, להימנע מלסעוד ליבכם בצפרדע מריץ שנפחה נשמתה ולא לזרוק מסטיק על מדרכות סינגפור!).
>> למגזין המלא - לחצו כאן
כך או כך, הם מזכירים לנו שלפעמים המציאות עולה על כל דמיון - ובמקרה של החוקים, לעיתים היא גם מתעלה על כל קומדיה.
0 תגובות