"אבא, אמא אמרה שאתה רשע… אז אני לא יודע אם מותר לי לאהוב אותך"

"אבא, אמא אמרה שאתה רשע… אז אני לא יודע אם מותר לי לאהוב אותך".

עצרתי. נשמתי. בלעתי רוק. ואז הסתכלתי על האבא שישב לידי, וראיתי איך כל הלב שלו מתכווץ מבפנים. הוא הסתכל על הילד שלו, הילד שהוא אוהב יותר מהחיים, והוא לא ידע מה לומר. כי מה הוא כבר יכול להגיד? שזה לא נכון? שזה שקר? ואז הילד יחשוב שאמא משקרת? או שיישאר עם המחשבה שאבא רשע?

הקנאות משנה כיוון: ה'נטורי קרתא' נשארים בשוליים והקנאים החדשים עולים למרכז הבמה

יהודה גליקמן|10.07.25

מזדהה בשם 'המוסד' ומטריל את האיראנים: מי עומד מאחורי החשבון המסתורי שמסעיר את הרשת?

שמאי צוק|10.07.25

>> למגזין המלא - לחצו כאן

כמה כאב. כמה שבר. כמה ילדים מסתובבים היום בעולם, שנשמתם נקרעה לרסיסים. לא בגלל מלחמות, אלא בגלל מלחמות בבית. לא בגלל אויבים מבחוץ, אלא בגלל שני ההורים – שהיו אמורים להיות המקום הבטוח שלהם.

אני כותב את המילים האלו בדמעות. כי זו לא רק שאלה של "שלום בית". זו שאלה של חיים ומוות נפשי לילד. ולפעמים, הילד שותק. הוא לא שואל, לא מתלונן, לא בוכה. וההורים אומרים: "הוא חזק. הוא מתמודד יפה." אבל זה לא נכון. הוא פשוט למד לשתוק. כי אין לו מקום לצעוק. אין לו רשות לכאוב. יש ילדים שממשיכים לתפקד – אבל בפנים הם מתפוררים.

הילד לא יודע להסביר את זה במילים, אבל בפנים הוא מרגיש שהוא צריך לבחור צד. וכל בחירה – היא בגידה. אם הוא מתחבק עם אבא, הוא בוגד באמא. אם הוא מתגעגע לאמא, הוא מרגיש שהוא עוזב את אבא. אז הוא עוזב את שניהם. לא בלב, אלא בנשמה. הוא פשוט מתנתק. מהקשר, מהחום, מהיכולת לבטוח. וככה, לאט־לאט, נולדת בדידות.

בואו אספר לכם סיפור.

סיפור ראשון:

ילד בן עשר. הוריו גרושים כבר שלוש שנים. כל שבוע הוא עובר מבית לבית. אצל אמא – אסור להזכיר את אבא. ואצל אבא – אסור לומר מילה על אמא. פעם אחת הוא שכח תיק אצל אמא וביקש מאבא לעצור לקחת. האבא חטף קריזה:

"מה אתה צריך ממנה?! שלא תחשוב בכלל שהיא עשתה לך טובה!"

והילד? עמד ליד הדלת. ולחש: "אבל היא אמא שלי…"

נשמה אחת קטנה נמצאת בין שני עולמות. וכל עולם מושך אותו אליו – לא באהבה, אלא בכוח. וכך, לאט־לאט, הוא נסגר. לא מדבר. לא משתף. מתנתק מהלב שלו – כי הלב שלו נקרע.

סיפור שני:

משפחה חרדית נורמטיבית. מריבות. צעקות. דלתות נטרקות. וכל זה – מול הילדים. יום אחד, אחד הילדים עשה בעיה בבית הספר. קראו להורים. והילד ישב שם ואמר לי:

"אני לא עשיתי את זה כי רציתי. עשיתי את זה כדי שהם יפסיקו לריב. חשבתי שאם אני אעשה משהו רע, אולי הם יאשימו אחד את השני – ואז הם ידברו סוף סוף."

הילד הזה לקח על עצמו את תפקיד המבוגר. הילד הזה ניסה להציל את הנישואין של ההורים שלו – בדרך של ילד. וזה שבר אותי. כי מרוב ריבים, הילד שכח איך להיות ילד. הוא התחיל להיות מטפל. מתווך. מכבה שריפות.

אני שואל אתכם: מה ילד בן שמונה יודע על תיווך זוגי? מה ילדה בת עשר אמורה להבין כשהיא שומעת:

"אם לא היית מדברת עם אבא שלך – הייתי נותנת לך את המתנה שרצית."

לאן הגענו?

פעם זוג התגרש – אבל שניהם היו אנשים. הייתה הבנה בסיסית שזהו אבא שלך. זו אמא שלך. ואסור להרוס את הקשר הזה.

היום?

היום יש הורים שמפעילים ילדים ככלי ניגוח. משתמשים בהם כמו שליחים:

"תמסור לאמא שלך ש…"

"תגיד לאבא שלך שאני לא מתכוונת לשלם לו גרוש אחד!"

וזה נמשך גם במשפחות שלא התגרשו. בכל פעם שיש ריב – האמא מדברת ליד הילדים. האב ממלמל על אמא כשהוא עצבני. הילדים קולטים הכול. שומעים הכול. ומפנימים: "אבא זה אויב." "אמא היא סכנה."

יש ילדים שלא שומעים קללות. הם פשוט שומעים שקט. שקט בין ההורים. שתיקה קרה. מבטים שלא מדברים. והם מרגישים שזה בגללם. כי כשאין שלום בבית – הילד לוקח את כל האשמה על עצמו.

הורים יקרים, תבינו: כשאתם משמיצים את ההורה השני מול הילד שלכם – אתם בעצם משמיצים חצי ממנו. כי הילד הוא חצי אבא, חצי אמא. וכשאתה אומר לו: "אבא שלך שקרן", אתה בעצם אומר לו: "גם אתה כזה."

הילד הוא כמו עץ צעיר. אם מושכים אותו משני הצדדים – הוא לא מתחזק. הוא פשוט נשבר.

וכך גדל דור שלם שלא מאמין באהבה. שלא מאמין בזוגיות. שלא מאמין במשפחה.

אני רוצה לצעוק: הילד שלך לא שייך לריב שלכם! הילדה שלך לא נולדה כדי לקחת צד! הם ילדים! הם צריכים חום. אהבה. שקט.

לא משנה כמה קשה הזוגיות, לא משנה כמה פצע נוצר בין איש לאשתו – יש דבר אחד שאסור לעולם לגעת בו:

הקשר של הילד לשני ההורים.

ילד צריך להיות מסוגל לומר: "אני אוהב את אבא, אני אוהב את אמא" – בלי לפחד שאחד מהם ייפגע.

ילד צריך להיות מסוגל להתגעגע, לחבק, לשאול, להתבלבל – בלי להרגיש שהוא בוגד באחד מהם.

יש לי כלל ברזל שאני אומר לכל זוג בטיפול: לעולם אל תערבו את הילד! לא בריב. לא בכעס. לא במלחמה. לא בשום דבר. לא משנה מה קורה ביניכם – הילד צריך לדעת ששני ההורים שלו אוהבים אותו. שני ההורים שלו יציבים. ושני ההורים שלו מכבדים זה את זה – לפחות לידו.

הרי כולנו נופלים. כולנו כועסים לפעמים. כולנו אומרים מילה מיותרת. אבל אם אתה מבין את האחריות שלך כהורה – אתה תתנצל. אתה תבקש סליחה. אתה תשים גבול.

כי הילד שלך – הוא לא כלי משחק. הוא לא לוח מיקוח. הוא לא ניחום כאב. הוא לא בובה בין שני צדדים. הוא נשמה עדינה. לב פתוח. ילד קטן. שמישהו רק צריך לאהוב אותו – באמת.

אני יודע שזה לא קל. אני יודע שכואב לך. שהתגרשת או שנפגעת או שנבגדת או שאתה פשוט עייף. אבל דווקא בגלל זה – אל תוציא את זה על הילד שלך. הוא לא שייך לעבר שלך. הוא העתיד שלך.