שלום לכם, אני עוזי (62) רעייתי היא שושנה (60) אנו גרים בתל-אביב.
ברוך ה' זכיתי להיות סבא ל-10 נכדים מתוקים, שגורמים לי להמון נחת, תודה לא-ל.
הסיפור שלי מאוד כואב, הייתי קם איתו, אוכל וישן איתו. אני לא חושב שהיה רגע אחד במהלך היום שלא חשבתי עליו, והצער שלי היה גדול מאוד ממנו. אני מנסה דרך הבמה החשובה הזו כאן ב'כיכר השבת' אולי להצליח להעביר מסר.
יש לי שלוש בנות נשואות ברוך ה', ושני בנים צעירים בני 17 – 20.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ברוך ה' זכיתי לראות נחת מהמתנות שנתן לי הקב"ה, ואני יושב על הספה והנכדים מבנותיי האהובות קופצים עליי, מלכלכים אותי ושוברים לי מדי פעם את המשקפיים.
ותאמינו לי, זה הנחת שלי. אבל יש לי משהו שנשבר לי בכל פעם מחדש: הלב שלי.
אחת מבנותיי היא איילת (26).
איילת נישאה לפני 5 שנים בשעה טובה, עם בחור בשם מאיר (27). בשעטו"מ נולדה להם בת. הקשר שלנו עם איילת תמיד היה קשר חזק בחיי הרווקות שלה, היא הייתה אחת החברות הכי אהובות על רעייתי, וזה היה הדדי מאוד. ואיתי, היו הרבה שיחות מחכימות ורגעים של נחת ממנה שלא אשכח בחיי.
הפעם האחרונה שראינו אותה עם התינוקת, הייתה לפני 4 שנים. כשהיא באה לשבת אלינו הביתה.
זה לא ברור מאליו שברוך ה' זכינו לראות ממנה תינוקת מתוקה, הלב התמלא באושר. אין משהו שיכול להסביר את הרגעים הללו של להחזיק נכדה. כל רגע שהיא אצלי ביד אני מודה לה' שזכיתי אני עצמי להינשא בכלל, לזכות בילדים ועוד להיות במקום היפה הזה של להיות "סבא". החזקתי אותה, וניצלתי כל רגע בנקודת האושר שלי כמו אצל שאר הנכדים.
לצערי זו הייתה הפעם האחרונה שלי עם הנכדה המתוקה הזו, כי מאז אותה שבת, איילת עזבה אותנו.
איילת ניתקה קשר מאיתנו לצמיתות. בתחילה לא היה קשר יזום מצידה, רק שושי מתקשרת לבדוק שהיא מסתדרת, ולהציע עזרה. עם הזמן ההסלמה במערכת היחסים מצדה עלתה שלב - איילת לא ענתה לטלפונים.
זה אכל אותנו מבפנים, זה כרסם בנפש הפצועה שלנו. הבת שלנו שהייתה כל כך מחוברת אלינו, לא רוצה אותנו יותר. ניסינו אני ושושי לתהות ולנסות להבין מה קרה? מה עוללנו? במה חטאנו?.
כשבת לא עונה לטלפון לאמא שלה, זה משהו לא שגרתי במערכות יחסים. כשיש לך חבר שאין לו כוח בשבילך, זה גם לא נעים, אבל חברים תמיד מתחלפים. אבל בת שלא עונה לאמא שלה, שמנסה ומנסה שוב ואין מענה - זו פגיעה אנושה.
שושי ידעה גם להרפות ולא להתקשר אליה בכל פעם, היא חיפשה הזדמנויות לטלפן אליה, וגם אלו לא צלחו: איילת לא עונה.
החלטנו ללכת לבית של הבת שלנו, פשוט לדפוק בדלת ולשאול מה קרה, אנחנו לא מוכנים לוותר על הבת שלנו ויהי מה. עשינו את זה בהרגשה של חובה קדושה, לא משנה מי צריך לבוא למי, זה לא הנושא, אנחנו רוצים אותה ולא מוותרים.
אני ושושי הלכנו יחד עם משהו טעים, ונקשנו על הדלת בזהירות ובכבוד הראוי: הדלת לא נפתחה. אולי לא שמעו אותנו, אז דפקנו שוב, ועדיין, הדלת לא נפתחה. שמענו שהם בבית, אבל לא הייתה תגובה.
כל ניסיון כזה הכניס את הסכין פנימה חזק יותר לליבנו. מנסים להבין מה קרה בעצם, ואין לנו קצה חוט על בתנו האהובה.
בהכרות שלנו הטובה מדי עם איילת שלנו שהייתה בקשר טוב איתנו, הצלחנו יחד להגיע להשערה שכנראה מאיר החתן שלנו, מונע ממנה את הקשר הזה.
גם שאר בנותיי ניסו ליצור קשר, גם שם היה ניתוק מוחלט, ואין מענה עד עתה. מה שחיזק לנו את ההרגשה, שמי שעומד אחרי הנתק הזה, הוא מאיר, בעלה. אפילו קצה חוט ומידע מינימלי מה קורה עם הבת האהובה שלנו, לא היה לנו.
כאן כבר נהגנו באמצעי זהירות, כי על הצד שזה נכון שמאיר הוא המונע ממנה זאת, כל טלפון שלנו או ניסיון חידוש קשר מצידנו מכל גורם, יכול לגרום לריב ביניהם. ועם כל הצער הגדול שיש לנו, החלטנו להרפות, שחלילה איילת לא תסבול ממנו. כי מה שקורה ביניהם ומה שהיא עוברת, נסתר מאיתנו, והשכל חייב לפעול לעומת הרגש.
היה יום אחד, ששבר את שושי במיוחד.
אני ושושי הלכנו לשמחת ברית של חברים קרובים. שם פגשה שושי את מירי אחותה של היולדת שהיא גם שכנה של איילת. "מזל טוב", אמרה שושי. "תודה תודה, בקלות אצל איילת. אגב, מתי היא צריכה ללדת מה התאריך שלה בשעה טובה?", היא שאלה את שושי.
שושי נשברה מזה מאוד.
הבת שלה בהיריון מתקדם והיא לא יודעת מכך? זה היה קשה לה שהיא צריכה לשמוע את זה מהשכנה של הבת שלה. דבר כל כך בסיסי בין אם לבת.
שושי לא יכלה להתאפק, לאחר שידעה שבתה כורעת ללדת, היא התקשרה - והפעם לשם שינוי, איילת ענתה.
שושי הרגישה שהיא זכתה בהגרלה הגדולה ביותר בחייה, הבת שלה עונה לה. היא השליכה את כל ההיסטוריה לפינת החדר ואמרה:
שלום איילת שלי, אני שמחה שאת עונה לי. שמחתי לשמוע ברוך ה' שאת לפני לידה, אני מאוד שמחה. שיהיה לך בקלות ובהצלחה בת אהובה שלי.
(שתיקה)
רק רציתי לדעת שהכל בסדר, שאת מסתדרת?
(שתיקה)
אולי את צריכה עזרה עם הילדה במצב עכשיו של לפני הלידה, אולי יש משהו שאני יכולה לעזור לך, איילת שלי?
כואב לי לספר את תשובתה של בתי אחרי המילים החמות והטובות של שושי:
"אמא, די, אני מבקשת שתפסיקי להתקשר אליי, אנחנו לא רוצים קשר אתכם יותר ולא צריכים מכם כלום. תפסיקי לשלוח אליי אנשים, אנחנו לא רוצים קשר, וזהו. תעזבו אותנו כבר".
השיחה נותקה.
אין הסבר טבעי ונורמלי שיכול לתת לכם הקוראים את ההרגשה אחרי מילים כאלו, של בת אותה טיפחנו והשקענו בה את כל כולנו עד כלות, באהבה, בחיבה יתירה, בשמחה ובכבוד. השבר היה גדול שזה היה הדיבור אלינו מהבת שלנו.
אנחנו מקווים שאין דמות ככל שתהיה העומדת אחרי ההחלטה של הזוג, וככל שהזמן עובר אנו מבינים שהחתן שלנו כנראה מנהל את העניין הזה, לא יודעים מה עשינו ומה הן כוונותיו, ומה הוא מנסה להרוויח מהניתוק הזה.
• • •
תתפלאו לקרוא (או שלא), שחלק מהמסר שאני רוצה להעביר הוא שאנחנו היום במקום אחר. החלטנו פשוט להרפות לגמרי, והפסקנו להתאמץ מלחדש את הקשר.
זה קרה בעקבות חבר טוב שהציע לנו להיפגש עם פסיכולוג גדול המבין היטב בנפש האדם. הוא גם תלמיד חכם גדול שמרבה לדבר על אמונה ועל רצון ה', ולהשתמש בשיטות השונות אותן למד בצורה בריאה ובטוחה. רצינו לחיות ולא לסבול יותר, והחלטנו לעשות את זה. אני ושושי הלכנו אליו לפגישה שהייתה מאוד מעניינת ושינתה לנו את כל התפיסה.
"אני רואה את הכאב שלכם בעיניים, אני בטוח שאין לכם יום ואין לכם לילה, ברור לי שהכאב הוא עצום בפרט שמדובר בבת שלכם לה נתתם את חייכם, ואתם מרגישים נבגדים כרגע, ובחוסר אונים שמשתק אתכם. לא ניתן להבין כאב כזה אם לא חשים אותו יקיריי, ליבי איתכם.
אבל חשבתי לנסות יחד איתכם, להבין את האפשרויות לנתק הזה, אני הגעתי ל-4 אפשרויות מהסיפור הכואב שלכם:
א. החתן הוא השולט במצב, והוא צריך את בתכם כקרבן בכדי לחוות את השליטה הזו.
ב. בתכם נותנת לזה לקרות עקב משקעים שיש לה מהעבר שאתם אפילו לא יודעים עליהם ולא בהכרח שזה קשור אליכם.
ג. הקושי שלהם גדול מאוד לחדול מכך, כי מכורח הדינמיקה שנוצרה ביניהם הם משיגים כאן משהו שגורם לנתק להישאר בעינו.
ד. אולי הם עוברים משהו יחד וחוששים שתדעו עליו מחמת הקשר שיהיה להם איתכם.
עם כל הקושי שלכם, מה שצריך לעשות עכשיו הוא: לשחרר. להרפות.
ככל שמפסיקים להיאחז ברצון לשלוט או להשפיע על הצד השני – במיוחד כשהוא בוחר בניתוק – כך גם הדינמיקה מתפרקת, והכוח שיש בידיהם נחלש. כשאנחנו משחררים, אנחנו מחזירים לעצמנו שקט פנימי, ומאפשרים להם להתמודד עם המציאות שלהם – בלי לחץ מאיתנו.
ועל הצד שהם עוברים משהו יחד ולא רוצים לשתף? אדרבה, אתם עוזרים להם להתמודד, ולא מפריעים להם בחיים, מה שאומר, שרק טוב ייצא מהשחרור הזה לשני הצדדים.
מה שקורה כרגע הוא: אתם בינתיים סובלים ומצטערים ומגיעים לחוסר תפקוד, ומאבדים את הנחת שיש לכם משאר בני הבית, תיהנו משאר המתנות שנתן לכם הקב"ה, צריך המון שעות, ימים, שבועות ושנים בכדי ליהנות מהנחת הזו, הנה היא לפניכם. תעשו הכל לחיות עד 120 שנה בבריאות ובאושר משאר הילדים שלכם, שכל כך צריכים אתכם ורוצים להיות איתכם.
והכי חשוב לזכור: כל מה שקורה לנו בחיים – קורה בהשגחה פרטית מדויקת מאת הקב"ה. גם אם כרגע קשה לראות את הטוב שבמצב, חייב לסמוך על ה' יתברך שרק טוב ייצא מזה בסופו של דבר. הסתכלו על הסיטואציה בעיניים הנכונות – ראו את המאמצים, ההשקעה והאהבה שהענקתם, ושמחו על כך שעשיתם כל מה שיכולתכם. אל תאפשרו לרגשות אשם לחדור – אתם פעלתם מתוך לב נקי.
מעתה, הגיע הזמן לשחרר.
המילים הללו חיזקו אותנו מאוד, זה נתן לנו כוח ושינה לנו את כל הראש. הוא היה שליח טוב מאת הקב"ה להקל מעלינו את המצב הזה, התחלנו לחיות מחדש, לאהוב את מה שיש לנו, ולעשות הכל לנצל את החיים היפים שהקב"ה נתן לנו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
דווקא בגלל שאנו במקום אחר היום, אני מנצל את ההזדמנות שיש לי כאן במדור "הסיפור המטלטל" באתר החרדי 'כיכר השבת', להעביר מסר לאיילת שלנו, שמן הסתם היא אחת המבקרים בו:
בתנו היקרה לנו, איילת חן תחי'
אנו רוצים לחוות את ההורות איתך, כהורים, וכסבא וסבתא לילדים שלך. אבל יחד עם זאת אנחנו מכבדים את הבחירה שלך, מה שטוב לך טוב גם לנו. הצער שלנו בהיעדרותך מחיינו כבר לא רלוונטי, אנחנו רוצים לחיות ולהישאר בריאים ולא עוסקים בזה יותר.
רוצים לאחל לך רק טוב, ולידה קלה ובטוחה. שמרי על עצמך, ותדעי תמיד שהדלת שלנו פתוחה עבורך, החדר שלך כאן בבית עדיין שלך, התמונות מחיי הרווקות שלך עדיין על הקיר, אל תהססי לפנות אלינו.
אנחנו יותר לא ננסה ליצור קשר איתך, אנחנו החלטנו לא להפריע לך יותר. תהנו יחד, תקימו בית לתפארת כשאיפותיכם, אם אתם צריכים משהו, אנחנו כאן עבורכם. אבא ואמא סולחים לך על הכל, ואוהבים אותך מאוד.
אבא ואמא שאוהבים, תמיד.
0 תגובות