לא רבים יודעים שצבא השאה גייס גם יהודים לשורותיו - ושיהודים אלה שירתו בנאמנות, ושמרו תורה ומצוות. ר' יגאל רבני, יליד איספהאן וכיום תושב ישראל בן כמעט תשעים, התגייס בעצמו לצבא השאה ואף אחיו היה שומר ראש אישי של השאה.
"כל סטודנט באיראן שגומר בגרות, ורוצה ללמוד באוניברסיטה, רופא או מהנדס, צריך להתגייס שנה וחצי. חייל רגיל שנתיים. אבל אלה שלומדים רק שנה וחצי", מסביר ר' יגאל את שיטת הגיוס האיראנית של אותם ימים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
שירות החובה לא פסח על הצעירים היהודים. ר' יגאל גויס ושירת בנאמנות מבלי שנאלץ לוותר על אף מצווה. "אף אחד לא הפריע לי וגם היו מכבדים אותי מאוד".
התפקיד שלו היה לשמש כמורה לילדי כפר מרוחקים. כך השאה העלה ברמה את ילדי מדינתו שידעו לקרוא ולכתוב.
תחנת שירותו הייתה בכפר מרוחק, אליו הגיע על אופניים, שלושים קילומטר הלוך ושלושים חזור. "אני היה לי אופניים, עם האופניים הייתי נוסע לכפר שלושים קילומטר".
"הממשלה, הממונים שלי, אמרו לי: 'אנחנו בונים לך בית ספר, אתה תלמד בבית ספר'. אמרתי: 'באתי פה לשרת, תעשו מה שאתם רוצים'". בית הספר הוקם תוך חודש בלבד, שלוש כיתות בנויות מעפר ולבנים, כפי שהיה נהוג באזור.
השיחה עם ר' יגאל מרתקת, והוא מספר שבכל תפילת שבת נהגו לברך את השאה בבית הכנסת ליד ספר התורה.
"השאה אהב את היהודים, ותמיד אמר לקצינים: 'צריך לשמור על היהודים, צריך לשמור עליהם'".
"היו הרבה הרבה שונאים של היהודים", מבהיר ר' יגאל, "אבל מהפחד של השאה הם לא יכלו להרים ראש".
רגשותיו של ר' יגאל כלפי העיר שגדל בה מורכבים. מחד - חי שם בילדותו ובבחרותו. מאידך, שליטי איראן רוצים להשמיד את מדינת ישראל: "האספהאנים הפרסים, צמאי דם של היהודים", אומר בכאב, ומוסיף בלהט: "שייחרבו כל פרס", הוא חותם.
המקום הכי קדוש באיראן
אנחנו ממשיכים לשוחח עם ר' יגאל על "קבר סרח בת אשר", עליו הרחבנו בעבר בשתי כתבות. "זה אחד המופתים שאני ראיתי" אומר ר' יגאל בהתרגשות עם דמעות בעיניים, וממשיך: "הרבה הרבה אנשים חולים התרפאו" בזכות סרח בת אשר.
ר' יגאל שגר באיספאן במרחק כשלושים וחמישה קילומטר מהאתר מספר שלא נהג לעלות לקבר בראש השנה דווקא בגלל קרבת מקום מגוריו: "לא היינו צריכים ללכת לשם בראש השנה. דווקא מי שגר רחוק הלך לשם. שם היו מתפללים אנשים שהיו להם צרות ומחלות".
"יש שם מגן דוד, וזה אתר יהודי. וגם גויים מכבדים", מדגיש ר' יגאל.
"יום אחד נולדה תינוקת באיספאן והיא הייתה עיוורת. סבתא של הילדה לא יכלה לסבול שנולדה נכדה עיוורת ולקחה אותה ושמה אותה אצל סרח בת אשר ואמרה לה: 'אם את מרפאה אותה אני באה לקחת אותה. אם לא היא נשארת פה' והשאירה אותה לבד בלילה. הסבתא חזרה בבוקר, והילדה - אני ממש מתרגש לספר זאת - היא פתחה את העיניים והבריאה".
"כל אחד שהלך לשם, היה לו כאב כלשהו או צרה, והקדוש ברוך הוא בזכות סרח בת אשר רפא אותו. בזכות שהיא עברה שם בדרכה לשמיים. זה לא קבר, היא חיה וקיימת. ככה הרבה הרבה אנשים ברוך השם, הקדוש ברוך הוא הושיע אותם ופטר אותם מהצרות שלהם בזכות סרח בת אשר".
על שאלתנו לגבי קבר מרדכי ואסתר ענה ר' יגאל: "אני רק פעם אחת זכיתי ללכת לשם בהמדאן. יש שם בית כנסת, אבל זה לא היה הכי מפורסם. סרח בת אשר - המקום הכי קדוש באיראן. היא הייתה כמו הרשב"י של ישראל ואומן שבאוקראינה. שם בהמדאן רק יהודים היו באים. אבל אצל סרח בת אשר גם גויים ששמעו שאנשים ראו ישועות - היו הולכים לשם ומדליקים נרות".
מנהגים דומים בעולם היהודי
המנהג שמתאר ר' יגאל - הכנסת חולים למקום קדוש בלילה בתקווה לרפואה, אינו ייחודי לאיראן. גם בארץ ישראל היה מנהג דומה: במערת אליהו הנביא שבכרמל בחיפה נהגו להביא חולים ממקומות רחוקים ולהשאירם ימים אחדים, בתקווה שיתרפאו. בחיפה היה זה בעיקר לחולי נפש והשאירו אותם נעולים במערה 3 ימים, והעדויות מספרות שהחולים היו מתרפאים (סדרת מאמרים אודות מערת אליהו תפורסם במדור זה בקרוב).
ומנהג דומה נוסף, הפעם דווקא אצל נכרים, מתועד בקברו של ה"אביר יעקב", רבי יעקב אבוחצירא, הקבור בדמנהור שבמצרים. הישמעאלים שבסביבות הכפר נהגו להביא את בהמותיהם העקרות ולהשאירן ליד הציון במשך הלילה, בתקווה שיתעברו בזכות הצדיק.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
- ישראל שפירא - היסטוריון ומרצה בכיר, חוקר ארץ ישראל ומדריך טיולים | מחבר הספרים 'המקומות הנדירים הקדושים והרטובים', 'עזה מאז ולתמיד', 'המקומות הקדושים בלבנון', ו'סודות המכבים' | לתגובות, הערות, לשליחת חומרים ורעיונות ולהזמנת הרצאות, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com
0 תגובות