מאז שזכרתי את עצמי, הייתי מתלונן על מוסד השידוכים בציבור שלנו.
בכל פעם ששיחה עם חברים או בני משפחה הגיעה לנושא הזה, הייתי אמן הקלישאות. על החלק של הבירורים לפני הפגישות טענתי שהוא חודרני מדי ופוגע בפרטיות הבחור/ה. על הכללים הקשורים באיך ומתי לקיים את הפגישות טענתי שהם מוציאים את כל ה'כיף', וגורמים לי להרגיש חנוק ומחויב מדי.
הדבר שהפריע לי יותר מכל היו הפגישות עצמן. היה לי ברור שהן לא בכמות מספיקה בשביל למצוא באמת 'נשמה תאומה', ובכל הכנות הייתי מודאג שאתארס מבלי להכיר אותה כנדרש.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
לא הייתי היחיד בישיבה שלי שדברים מסוימים הפריעו לו בנושא, אך בהחלט הייתי קול בולט שהתנגד באופן כללי לכל השיטה והציע אלטרנטיבות מגוונות - המשותף לכולן היה שהן לא ממש ישימות או מתאימות לציבור.
כשהתחלתי להיפגש בעצמי, איפה שהוא בשלהי ועד חמישי, התחושות הקשות שלי נגד המערכת רק התחזקו. השיא היה כאשר מתוך תסכול שיתפתי את אחת הבחורות שנפגשתי איתן ברגשותיי.
"את מבינה? אין היגיון בזה שמכירים עשר שעות ומתארסים. אין את זה בשום מקום בעולם", טענתי בלהט. היא לא טרחה להתווכח איתי, ורק הנהנה בנימוס.
באותו ערב קיבלתי את ה'לא'.
• • •
ברמה מסוימת אפשר לומר שלמדתי את הלקח מהסיפור, ולא שיתפתי יותר את דעותיי בנושא בפגישות.
כמה חודשים אחרי, נפגשתי עם בחורה אחרת, והתחושה הייתה שהפעם זה הולך למקום טוב. השיחות היו זורמות ונחמדות, והרגשתי שאנחנו חולקים הרבה מחשבות ודעות משותפות - כמובן לא כולל 'הנושא' הבוער, אליו התאמצתי מאד שלא להיכנס כלל.
בפגישה השישית היא החלה להראות סימני ציפייה לסגירה, אבל אני לא יכולתי אפילו לדמיין אירוסין בשלב שנראה לי כל כך מוקדם.
זה הגיע כבר לרגעים ממש לא נעימים, כשהיא מספרת לי על חברות שלה שהתארסו לאחרונה ועל הטבעת היפה שקיבלו, ואני בתגובה תמיד מנסה להסיט את נושא השיחה (כמה עלתה הטבעת?).
בתוך תוכי הבנתי שזה לא באמת יכול להימשך לאורך זמן, מה גם שהרגשתי ממש רע בשבילה. מצד שני עדיין הרגשתי שאני לא מוכן נפשית להחלטה כל כך גורלית.
• • •
יום אחד, אחרי השיעור בישיבה, קרא לי פתאום הר"מ שלי במפתיע. "אני צריך לדבר איתך על משהו", הוא אמר לי בשקט.
הוא היה חדש בתפקיד וצעיר יחסית, אחד שלא נמנה על הר"מים שמרבים בשיחות חולין עם בחורים, ואני הייתי סקרן לדעת מה יש לו להגיד.
"שמעתי שאתה נפגש", הוא פתח.
"נכון", עניתי קצרות. מבלי לשים לב הפעלתי אוטומטית את 'מנגנוני ההגנה' בהם הייתי משתמש בכל פעם שמישהו ניסה להעמיד אותי על טעותי. ציפיתי לשיחה ארוכה ומלאת ציטוטים והוכחות נגד כל מה שאני מאמין בו, והתכוננתי לענות בהתאם.
אך הוא דווקא הפתיע עם שאלה שונה במקצת. "איזה מנהגים שנוהגים בישיבה אתה לא אוהב?", שאל.
למרות שהייתי מופתע למדי מהשאלה שנראתה חסרת קשר, היא תפסה אותי מוכן. התחלתי למנות בפניו את כל הדברים שהפריעו לי לאורך שנותיי בישיבה, אם זה התפילות הארוכות מדי לטעמי, האוכל שחוזר על עצמו יותר מדי, ו'שוק החברותות' השנתי שמתנהל באגרסיביות ובלי התחשבות ברגשות האחר.
לאורך כל נאומי הקצר הוא שתק, ובסופו של דבר אמר: "האם אתה חושב שיש קשר בין כל מה שהיית רוצה לשנות בתחומים אחרים בחיים, לבין הדעות המיוחדות שלך על שידוכים?".
ברגע הראשון התקוממתי על ההשוואה: "ממש לא", טענתי, והוספתי: "שידוכים זה נושא הרבה יותר חשוב. לדעתי אנחנו ממש מגזימים שבחורים מתארסים אחרי כל כך קצת פגישות".
"מתי אתה חושב שתדע אם אתם מתאימים?", הוא החזיר.
"אני לא בטוח", עניתי מבולבל במקצת. "אבל אני משער שצריך להעביר הרבה זמן ביחד כדי לדעת את זה בוודאות".
"אבל כמה פגישות? עשר? עשרים?", הוא התעקש. אני מצידי לא נשארתי חייב והבהרתי: "כשאני ארגיש את זה".
הוא התבונן בי מספר רגעים ברוגע ואז סיכם: "אני לא אחליט בשבילך מה לעשות בחיים, במיוחד כשמדובר בבחירה גורלית כל כך. כל מה שאני רוצה זה שתחשוב האם יש סיבה אמיתית בשלה אתה מעכב את הבחורה ההיא, וכמה זמן אתה חושב שהיא תחכה לך". הוא לחץ את ידי, איחל 'בהצלחה' ועזב את חדר השיעורים.
• • •
זה לא בא לי בקלות בכלל, אבל בתוך תוכי ידעתי שהוא צודק. המחשבה על עצם כמות הפגישות לא הפחידה אותי כמו המחשבה על להיות כמו כולם, 'ללכת בתלם' בלי להתמרד על המערכת כמו שהייתי עושה תמיד. ביני לבין עצמי הבנתי ששאלת ההתאמה לא הייתה הדבר האמיתי שהפריע לי.
בפגישה הבאה סגרנו 'ווארט'.
• • •
>> למגזין המלא - לחצו כאן
שנים אחר כך סיפרה לי רעייתי שהיא תכננה 'להוריד' אותי אם הייתי מושך מעבר לאותה פגישה. "יש בן אדם אחד ששנינו חייבים לו הכרת תודה", החזרתי, ותיארתי לה את אותה שיחה קצרה בחדר השיעורים.
היא חייכה בתגובה. "עכשיו אני כבר יודעת לאיזו ישיבה לשלוח את הילדים".
0 תגובות