מי שמכיר את אומן מכיר היטב את התיאור הבא: עשרות אלפי יהודים עולים לרגל לקברו של רבי נחמן מברסלב באוקראינה. אוהלים פרושים לאורך רחובות, ניגוני חסידים בוקעים מכל עבר, שולחנות ערוכים לסעודת ראש השנה, ריקודים עד עלות השחר.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
עבור יהודי איראן היה גם מקום כזה. לא באוקראינה, לא בארץ ישראל - אלא בכפר נידח שלושים קילומטר מדרום לאספהאן. שמו: מאמא סאר'ה - אמא סרח.
"שבוע לפני ראש השנה היינו כבר שם"
"היינו חיים באיראן מתחת לרדאר", מספר הצלם קובי שירה, יליד שיראז שעלה לישראל בגיל שש עשרה. "כל דבר היה צריך לעבור בשקט כדי שלא יבלוט יותר מדי - אבל בחגים? זה עשינו ביד רמה".
ביד רמה במיוחד הם עשו את העלייה לרגל לקבר סרח בת אשר. "היינו מגיעים שבוע לפני ראש השנה ומתמקמים באוהלים. מכל הערים - משיראז, מטהרן, מאספהאן - היו מגיעות קבוצות של עשרים שלושים משפחות וחוגגים ביחד".
אספהאן, שלידה שוכן האתר, היא העיר השלישית בגודלה באיראן - כאחד עשר מיליון תושבים. מספר היהודים בה עמד על כעשרת אלפים; כיום נותרו בה כאלף משפחות בלבד. לפי הערכותיו של שירה, הגיעו לאתר כשבעת אלפים יהודים בשנה - מתוך כמאה אלף יהודים שחיו אז באיראן.
לא כולם אהבו את המנהג. "היו רבנים שהתנגדו", מספר לי מרואיין נוסף. "הצדיקים לא נסעו. אמרו: מה, ראש השנה בבית עלמין? זה חג מאוד חשוב". אבל המון העם המשיכו לנסוע.
מסע של יומיים על חמורים
הדרכים לאספהאן לא היו קלות. אברהם מנשה כהן, יליד יזד בשיחה עם כותב השורות מספר על העיר בה גדל שנקראה "ירושלים הקטנה". הוא מספר שהמסע מעירו לאספהאן לקח יומיים עד שלושה ימים. "חלק נסעו באוטובוסים ישנים, חלק על חמורים ששכרו". ההורים נסעו לשם פעמיים בשנה - לראש השנה ולפסח, ונשארו עד איסרו חג.
המקום עצמו מתואר בפי כל המרואיינים כמבנה שאין שני לו. "זה היה כמו מבצר... כוכים בצורת קשתות, חדרי לינה מתחת לאדמה. היית תופס תא ומתמקם שם יומיים, שלושה, אפילו ארבעה".
קובי שירה מוסיף: "צריך היה להתכופף כדי להיכנס דרך השערים, ואז לזחול דרך מעין מערה כדי להגיע לחדרים אחרים. לכל משפחה היה חדר עם וילון".
ומחוץ למבצר, עיר יפהפייה. "אספהאן הייתה עיר מאוד מאוד יפה", נזכר אחד המרואיינים. "היה שם נהר שהתייבש לפני כמה שנים, וגשר מפורסם שקוראים לו סי-ו-סה פול - 33 קשתות. הצל שלו במים הכפיל את הקשתות, אז נראה לך שיש שישים ושש". בין שתי עליות לרגל היו מבקרים גם בגשר, בשוק, בעיר העתיקה.
אמונה תמימה ללא פלפולים
"באיראן האנשים פשוטים יותר מבארץ", אומר קובי שירה. "כשהייתי הולך להתפלל בשטיבלאך, הייתי רואה סידורים בנוסח אשכנז, ספרד ועדות המזרח. התפללנו לפי כל הנוסחים, לא היה אכפת לנו. יהודי זה יהודי".
"אנחנו הגענו למאמא סאר'ה מתוך אמונה פשוטה ותמימה, שזה יאחד את עם ישראל ויתן לנו כוח. לא היה לנו את הכותל, לא היה לנו את קבר הרשב"י. המקום הזה היה הכל".
בחוץ בישלו יחד "אש רשתה" - מרק מסורתי פרסי, כולם משתתפים, כולם אוכלים. "היו שירים, ריקודים, ישועות, סעודות. ולא עשו מזה כסף. הכל היה עממי ותמים".
לא קבר - מקום עלייה לשמיים
האתר אינו מוגדר כקבר. "אמרו לנו שזה המקום שממנו היא עלתה לשמיים", מסבירים לי המרואיינים, "יש שם מסורת שהיא אמרה כמה מילים ונעלמה. קפיצת הדרך, על זה דיברו בהחלט". ייחודי המקום גם בכך שהוא לא שייך לשתי דתות אלא ליהודים בלבד. "זה לא היה קבר שקדוש גם למוסלמים השיעים", מדגיש קובי שירה. "המקום היה שלנו".
היהודי האשקלוני שנולד בסרח בת אשר
בערב ראש השנה תשט"ו, בין הדמדומים, יצאה אישה יהודייה מהאוהל הסמוך לסרח בת אשר לשטוף רגליים בנחל הסמוך והרגישה צירי לידה. הנשים עזרו לה, וכך נולד על אדמת הקודש אברהם מנשה כהן, תושב אשקלון כיום, בן למעלה משבעים. "אמי הייתה מופתעת לגמרי. אחת הביאה בגד, השנייה הביאה משהו אחר. כל אחת עזרה במה שיכלה", הוא מספר.
מדי שנה בראש השנה הזכירה לו האם את המקום שבו נולד. ההורים התלבטו בין "יצחק" לבין "אברהם", ובחרו באברהם, הן על שם קדושת המקום והן לזכר העקידה הנקראת בראש השנה.
הפועלים המוסלמים שלא חזרו
כשהחליטו לשפץ את האתר, הגיעו פועלים מוסלמים לביצוע העבודות. לילה אחד ראו את אחד הסולמות עומד מעצמו ללא תמיכה ואנשים לבושים לבן עולים בו ונעלמים בשמיים. "הם נבהלו כל כך שברחו ולא חזרו", מספר שירה. "המקום נשאר לא גמור חצי שנה". הפועלים ידעו שהמקום קדוש ליהודים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
לקריאה נוספת: ספר "המקומות הקדושים ליהודים באיראן" שעתיד לראות אור בקרוב.
- ישראל שפירא - היסטוריון ומרצה בכיר, חוקר ארץ ישראל ומדריך טיולים | מחבר הספרים 'המקומות הנדירים הקדושים והרטובים', 'עזה מאז ולתמיד', 'המקומות הקדושים בלבנון', ו'סודות המכבים' | לתגובות, הערות, לשליחת חומרים ורעיונות ולהזמנת הרצאות, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com
0 תגובות