"ילדים חרדים לא נוהגים לציין את יום השואה". "אנחנו חיים במשך כל השנה את זיכרם של הניספים, לא צריך בשביל זה יום מיוחד", היה נוהג לומר מנהל החיידר בו למדתי. אבל אני מאז שאני ילד - אני זוכר את היום הזה.
מידי שנה בתאריך הסמלי הייתי "מתפלח" מהתלמוד תורה והולך עם סבא, ר' זלמן כהן, להרצאה הקבועה שלו. פעם היה זה בפני ילדי ביה"ס 'נועם" בפ"ת, פעם אחרת היו אלו ילדי "הכפר הירוק", ובפעמים נוספות היו אלו דווקא חיילי צה"ל בבסיס הקריה במרכז ת"א. אותה הרצאה, אותו סיפור. אבל כל פעם מזוית אחרת. שונה, מרגשת.
יום השואה, פרויקט מיוחד
- מעפר קומי: החסידויות שקמו לתחיה וניצחו את השואה
- הרב לאו מדבר על השואה: "הגיע הזמן לחיות יחד"
- שנים לאחר השואה: האנטישמיות נמשכת, גם ברשת
היופי בסיפור שלו, הייתי מהרהר תמיד, שאמנם מצד אחד הוא שם דגש מרכזי על הימים הקשים במחנות ההשמדה אושוויץ ובירקנאו, לא מייפה את המציאות ומספר על ההתמודדות היומיומית, תוך מאמץ הרואי והקפדה על שמירת צלם אלוקים ותרבות בן אנוש, ומאידך הוא מקפיד לספר לדור הצעיר לא פחות ואולי אף יותר על "נס ההצלה". על התקומה. על ניצחון הרוח היהודית שלא נכנעה, לא הרימה ידיים. והמשיכה להילחם עד הניצחון על השטן.
השואה החלה כבר בשנת 1939 כשבשנה זו החלה מכונת ההשמדה הנאצית לפעול ברחבי פולין היהודית בנסיון לעקור משורשו את העם היהודי ה"י. לאחר מכן, כבשו הצוררים מדינות נוספות, כשהכבשנים ממשיכים לפעול ללא הפסקה ומליוני יהודים מובלים למשרפות.
רק בשנת 1944 כבשו הגרמנים את מדינת הונגריה ואז החלו לפעול בנחרצות כנגד מאות אלפי יהודיה. אני שואל את סבא: מתי אתם קולטים, שהנה זה מגיע להונגריה, והצורר הנאצי מתקרב אליכם?
"כבר בגיל 10" עונה סבא, "כשהחלה המלחמה, החלו להגיע להונגריה הפליטים היהודים שהצליחו להימלט מפולניה, וביקשו למצוא מקלט אצלינו. אנחנו לא האמנו לסיפורים מסמרי השיער על הזוועות להם היו הפליטים עדים. אני זוכר עד היום את ההלם שהייתי בו בתור ילד קטן ששמע כי מבקשים מהיהודים לכרות לעצמם בורות, מבקשים שיפשטו את בגדיהם ואז יורים בהם כשהם נופלים אל תוך בורות הקבורה שהם במו ידיהם כרו לעצמם".
"שמענו גם על הגטאות ועל המשלוחים, אך הכל היה מעורפל, כך שהתקשינו להאמין למשמע אוזננו". מספר סבי. "בשלב מאוחר יותר המלחמה החלה להתקרב אלינו וההונגרים גרשו חלק מבני משפחתי שלא היתה להם אזרחות מקומית ואישור שהייה, ואז ההבנה שהחמור מכל לפנינו - החלה לחלחל אט אט".
"גם באותו שלב, עדיין בחרנו להאמין כי אנחנו כאזרחים נאמנים להונגריה, המדינה תדאג לנו ולא תנהג בנו כך. בתאריך ה19/03/1944 פלשו הנאצים להונגריה ואז הסיוט הגדול החל לקרום עור וגידים. בתחילה היו אלו חוקים דרקונים כגון החובה ללכת עם טלאי צהוב או סגירת החנויות שהיו בבעלות יהודית".
"אני זוכר באותה תקופה גם את היחס המתנכר לו זכינו משכנינו שעד לאותה תקופה היינו ביחסים מצויינים עמם, והנה לפתע שינו את עורם. מייד לאחר חג הפסח באותה שנה, ריכזו רבבות יהודים מהאזור שלנו בגטו, כשמספר ימים לאחר מכן החל הגירוש בפועל מן הגטו למקום בלתי ידוע".
"בר״ח סיון, הגענו למחנה הקלט אושוויץ-בירקנאו שם ערך לנו ד״ר מנגלה ימ"ש את הסלקציה הידועה ויצר הפרדה כשנשים וילדים אולצו לפנות שמאלה אל תאי הגזים, ואילו המבוגרים הופנו ימינה אל מחנות העבודה. אני שיקרתי ואמרתי שאני בן 16 ומנגלה הורה לי ללכת ימינה - מה שבעצם הציל את חיי, אך אימי והילדים נאלצו לפנות שמאלה אל המשרפות וזו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותם".
"עדיין נשארנו יחד, אני, אחי בן ה21 ואבא הי"ד, הועברנו למחנה העבודה באושוויץ שם קיעקעו לנו על הזרוע את המספר כשמאז הפסקתי להיות זלמן והפכתי להיות מספר".
"החיים במחנה היו קשים" מספר לי סבי בשיחה המיוחדת שערכתי איתו ערב יום השואה התשע"ג, "בפרט לילד צעיר כמוני. עבדנו כל היום במכרות פחם, כשקיבלנו בתמורה מנה קצובה ומזערית של לחם דחק ומים לשתייה. מידי פעם קיבלנו גם כמה כפיות מרק. היה קשה לישון על הדרגשים הצפופים ולקום בבוקר לקול שאגות קציני האס אס שהחרידו את המחנה".
"היה זה נורא לראות את ההתעללות הסדיסטית במי שלא עמד לו כוחו ורבים מתו ממחלות ומעוגמת נפש".
איך עמדת בכל זה? היו פעמים שבכית? נשברת? היו כאלו שאיבדו את עצמם? "מה שהחזיק אותי כל הזמן היתה האמונה בבורא עולם. הידיעה הברורה שבסוף נצא מזה. היה קשה מאוד לראות אנשים רבים שהיה קשה להם להתמודד אך החזקתי את עצמי בכוח לא להישבר ולהחזיק מעמד. בשלב מסויים אבי נחלש וקציני המחנה החליטו להעביר אותו לתאי הגזים".
"בלילה שלפני חסכנו אני ואחי מהלחם שלנו והענקנו לו 6 מנות לחם, שיהיה לו כוח לדרך. בבוקר שלמחרת הוא נלקח, ויותר לא ראינו אותו. בשלב הזה נשארתי רק עם אחי ויחד שרדנו באושוויץ עוד חצי שנה, אלא שבשלב מסויים החליטו הנאצים להעביר אותנו מחנה".
"את אחי הי״ד העבירו למחנה אחר, שם מצא את מותו, ואילו אני הועברתי עם קבוצת נערים למחנה בוכנוואלד. במחנה שהיתי בקבוצה יחד עם הילד ישראל מאיר לאו (רבה הראשי של ת״א) שהיה אז בן 8 ועם אחיו נפתלי לביא שהיה בוגר מאיתנו. לאחר תקופת זמן יכולנו לחוש באוויר את השינוי והאופטימיות שלנו גברה".
"ראינו את הנאצים לחוצים ממצב המלחמה ושמענו את מטוסי בעלות הברית חולפים ביעף מעלינו. נשאנו תפילה לבורא עולם שהשחרור יהיה במהרה. בכ״ח ניסן - תש״ה 1945 הגיע הצבא האמריקאי לשערי מחנה בוכנוואלד ושיחרר אותנו בחסדי שמיים, כשבמיוחד חשוב להזכיר את קצין הדת של הארמייה השלישית רבאיי הרשל שכטר ז״ל שנפטר לפני מספר שבועות בגיל 95".
סבא, מספר כל רבאיי שכטר: "רבאיי שכטר מסר את נפשו בכדי להציל אלפי ילדים יהודים ובתוכם אנוכי. הוא הגיע בכל יום לעודד אותנו נפשית ורוחנית וכן לדאוג לכל מחסורינו. הרגע המרגש שזכור לי איתו היה בחג השבועות באותה שנה כשהוא אסף באחד המבנים 2000 יהודים והתפלל עם כולם יחד את תפילת החג. באותה תפילה הוא לימד אותנו את נוסח ה״יזכור״ ואז אמרתי את הקדיש הראשון בחיי לעילוי נשמת הורי הי״ד שנפטרו במהלך השנה בתאי הגזים".
לאחר השיחרור מהמחנה, היה ברור לי כי פני מועדות אל עבר ארץ ישראל. ארץ הקודש. הגעתי במהלך חודש אב לחופי ישראל כשמספר שבועות לאחר מכן בזמן אלול הגעתי לישיבת ויזניץ בראשות מרן בעל ה"דמשק אליעזר", כשבפועל מי שניהל את הישיבה היה מרן בעל ה"ישועות משה" מויזניץ זצ״ל שכיהן כראש ישיבה והרעיף טללי נוחם על הפליטים הצעירים שהגיעו ללמוד תורה במחיצתו".
"אני זוכר עד היום את המסירות של הרבי זצ״ל, שהתייחס לכל אחד מאיתנו כבנו ממש ודאג לכל מחסורינו. צריך להבין שבאותם ימים הרבי בעצמו חי חיי לחץ ודוחק והמחסור והעוני שלטו בביתו אולם חוץ מלימוד התורה ומהדאגה האמיתית לחינוך הניצולים הצעירים לא עניין אותו מאומה".
"בשנים הראשונות לאחר המלחמה היו לי רגשי נקמה עזים בנאצים שעוללו לי ולבני משפחתי ולכל העם היהודי את מה שעשו" מספר סבא, "אך אחר כך, התבגרתי ובניתי את משפחתי וכיום אני יודע כל נכד נוסף, כל נין שנולד זו הנקמה האמיתית בגרמנים שרצו להשמיד את העם היהודי - עם הנצח".