אחרי כל מוספי החגים וסיכומי השנה, קבלו עוד אחד, אחרון ודי. הנה כמה מהתמונות הקטנות שצילמתי במהלך השנה החולפת בשולי רגעים גדולים.
התמונה הזאת צולמה ביום שבו הושבעה הכנסת החדשה. רבות נכתב מאז על ההישג הפוליטי המרשים של הציונות הדתית, על הברית עם לפיד, על המשבר עם החרדים, על יחסי הלייט והחרד"ל, על הבחירות לרבנות הראשית ועל מה לא. אבל הרבה לפני שכל אלה עלו לסדר היום, הח"כים החדשים של 'הבית היהודי' גילו שלהיות שליחי ציבור של המגזר זה קודם כול לעמוד ככה, כמו ח"כ שולי מועלם, רגע לפני ההשבעה, ממש בכניסה למשכן, להסתכל יפה למצלמת חובבים ולאחל פורים שמח בסרט ההכתרה של ישיבה תיכונית.
• • •
אחד האירועים המרכזיים בתשע"ג היה ביקור אובמה בישראל. הוא הכין מראש נאומים ציוניים נלהבים, הביא עמו שלל פרצופים רציניים לביקור ב'יד ושם' ומשועשעים לארוחת הערב עם נתניהו. אפילו כמה טקסטים בעברית הכינו הכותבים שלו עבורו מבעוד מועד. רק עניין אחד נשכח: העיתוי. נשיא ארה"ב נחת כאן בערב פסח ממש, דקה לפני ליל הסדר. המדינה אירחה אותו בחגיגיות, אבל ניצלה כל רגע פנוי כדי לנקות. תושבי ירושלים וסוחריה לא ישכחו לאובמה את הימים האלה, שבהם הוא סתם את עירם ממש לפני התקדש החג. התמונה הזו צולמה בשכונת רחביה במהלך הביקור הנשיאותי. אובמה סעד באותה שעה בבית הנשיא. מאחור אפשר לראות שוטרים חוסמים את הכביש, אבל הבחור הצעיר הזה החליט לא לוותר ולהקים למרות הכול דוכן להגעלת כלים.
• • •
כשאהרון רזאל נכנס לפני כשנה לאולפן והקליט את האלבום 'קבעתי', הוא לא ידע שהנושא יהיה כל כך בוער כשהדיסק יראה אור. הוא רק רצה לתאר את מה שעובר עליו, אישית, כאברך בכולל, אבל פתאום יצא לו אלבום מכונן שהתערבב עם האקטואליה. הלהיט "אני קבעתי את מושבי בבית המדרש" הפך להמנון של לומדי התורה באשר הם. את התמונה הזאת תפסתי לגמרי במקרה, כשנכנסתי לתפילת ערבית מאוחרת מאוד בשטיבעל הירושלמי המפורסם 'זכרון משה'. מחוגי השעון ברקע הראו על השעה שתיים בלילה, ולפתע השיר הפך למציאות, כשגיליתי את רזאל חוזר מהופעה לילית, מניח את הנרתיק עם הגיטרה וקובע את מושבו בבית המדרש הישן.
• • •
התמונה הזו צולמה בכניסה לבנייני האומה, גם היא בשעת לילה מאוחרת, לפני שלושה חודשים. עם תום אירועי יום הולדתו התשעים של הנשיא שמעון פרס, הפועלים החלו סוף סוף לפרק את החגיגה. הגיע הזמן. נדמה שרק בראש השנה תשע"ד, שיחד עם השבת שלאחריו כלל השנה שלושה ימים רצופים, נרשם רצף כזה של חגיגות בעם ישראל. האומה כולה התבקשה לעצור את נשימתה ולשמוח עם המדינאי הדגול, המנהיג הנערץ והסבא של כולנו. מזל טוב, מר פרס, רק קצת קשה לי לחגוג בלב שלם. פשוט בימים אלה צוין תאריך משמעותי קצת יותר: עשרים שנה לחתימת הסכמי אוסלו. משום מה לא נרשמו חגיגות.
• • •
יסלחו לי כל מיני סלבריטאים שמתחתנים (או בסוף לא), אבל זו הייתה ללא ספק חתונת השנה: בחודש סיוון השנה התחתן הנכד הראשון של האדמו"ר מבעלז. התקשורת החרדית והחילונית התרגשו כמעט באותה מידה ולא הפסיקו להראות תמונות של האלפים הרבים שהגיעו לחגוג עם החתן והכלה. בכל הכתבות הוסבר שמדובר בניצחון של היהדות על הנאצים, לאחר שהחסידות כמעט הושמדה בשואה. התמונה הזאת לא צולמה בחתונה אלא קצת לפניה, במוצאי השבת-חתן, עם תום הטיש הענקי בהשתתפות אורחים מהארץ ומחו"ל, כשילד אחד הרים את נר ההבדלה וסביבו כעשרת אלפים איש הבדילו בין קודש לחול.
• • •
והנה רגע אחד שכבר שייך לתשע"ד. התמונה הזאת צולמה לפני פחות משבוע, בערב יום הכיפורים, בשעה 17:15. כלומר, כשעה לפני כניסת היום הקדוש. הרכב שלנו, כמו כל הרכבים שיצאו באותה שעה מירושלים דרך כביש מספר 1, נאלץ לצפור ולנווט בין עשרות הצעירים שהשתלטו על הכביש באופניים, סקייטים ורולר-בליידס. המועד הקדוש ביותר עוד לא נכנס, אבל הם כבר החלו במצוות היום. המבטים שהם נתנו בי היו בסגנון "חוצפן, איך אתה מפריע לנו? חילול הקודש!". ברוח של כפרה וסליחה, ניסיתי לחשוב מה היה רבי לוי יצחק מברדיצ'ב אומר עליהם? "זריזים מקדימים"?