ראיתי נשיאים ומלכים, שרים, רוזנים ושועי ארץ, בפגישותיהם, עם הגרח"ע יוסף זצ"ל. כולם התייצבו ביראה ובפיק ברכיים. מלאי כבוד לאישיות הנעלה שעמם נועדו.
אך מה שהיה בקהיר לפני כשלושה עשורים, לא היה לפני כן. נשיא מצרים חוסני מובארק, בתקופת השיא של שלטונו, מעט מאד אחרי שחתם על הסכם השלום עם ישראל והפך לדמות המוערכת ביותר בעולם, הזמין אליו לארמונו במצרים את הגרח"ע יוסף זצ"ל. שני דברים הטרידו אז את שליטה של הגדולה והחזקה בארצות ערב.
הלחץ הכבד שהפעילו עליו המדינות והאישים בעולם המוסלמי שזעמו על שפרש מן הדרך, ועלה על מסלול השלום עם ישראל, ובעיה פנימית, שולית בראייתו, אך כזו שהעיבה על יחסי קהיר עם וושינגטון והיא סלילתו הצפויה של כביש ראשי חדש, בשולי קהיר, שאמור היה לעבור מעל בית הקברות היהודי העתיק של בירת מצרים. כל הסנטורים היהודיים באמריקה התארגנו למסכת לחצים כבדה, נגד בניית הכביש וערבו בעניין את כל צמרת הממשל ועד לנשיא האמריקני בכבודו ובעצמו, הגיעו.
מובארק, אחד הגויים החכמים שהכרתי, ידע הכל על הנעשה בישראל. הבין את הניואנסים הקטנים שבין הסיעות השונות בכנסת, וכך הגיע למסקנה שהאיש שיכול לסייע לו רבות בתסבוכת הכפולה שלו, הוא לא אחר מאשר... הגרח"ע יוסף.
תכניתו הייתה פשוטה. הוא יזמין את הרב, ששבילי קהיר נהירים לו היטב, מן השנים שהיה שם סגן הרב הראשי של המדינה, ינסה לשכנעו לצאת בהצהרה, שתמורת שלום אמת, מותר לוותר על שטחים, ובכך יוכל אחר כך להתייצב בפני שונאיו בעולם הערבי ולהראות להם, שהשלום שחתם שינה דברים גם בישראל, והכל היה כדאי.
ובמקביל, ינסה לשכנע את הרב, לאשר לו את סלילת הכביש הראשי, שכל המתכננים בקהיר טענו שזהו מסלול חיים חשוב לכלכלת הבירה המצרית.
ההזמנה הפתיעה את מרן. הייתי אז בביתו כשההזמנה הגיעה ושעה קלה אחר כך כשהחלו להציף את הבית הטלפונים והשליחים מכל ראשי המדינה, שהאיצו במרן לנסוע, אחרי שנודע להם על ההזמנה. "זה חשוב לישראל, ליחסים עם מובארק, לקשרים עם ארצות הברית", אמרו כולם.
הרב התלבט, ובקול. עבר ימים של נדודי שינה. לבסוף הזמין אליו את שגריר מצרים ואמר לו: "אני מוכן להגיע לארצכם, אך עליכם לדעת שאני אומר לנשיאכם את כל אשר על לבי. אני לא בטוח שהוא יהיה מרוצה ממה שישמע. אני לא מתחייב שיש עמי פתרון הלכתי לבעיית הכביש, בטרם אראה את המצב במקום. אם בכל זאת, אחרי כל מה שאמרתי, אתם רוצים שאבוא, בבקשה".
למחרת הגיעה התשובה הנשיאותית ממובארק עצמו. "אנו מאד מעוניינים בבואו של הרב, כל התנאים מקובלים עלינו".
"אתה בא אתי, הפתיעני הרב. וכך מצאתי את עצמי בפמליה הקטנה העושה את דרכה במטוס מיוחד לקהיר. הביקור היה מרגש. מרן שב לחוצותיה של בירת מצרים שם חי שנים אחדות. לבית הדין שבו ישב והתעמת שם עם הרבנים המקומיים שנטו לאמץ הקלות שלא היו מקובלות עליו. לכיסא הפינתי בבית הכנסת שבו התפלל. לבית שבו גר ולמקווה שנהג לטבול.
בין לבין פגש יהודים שהיו עמו ואז עוד חיו. הפגישות היו מרגשות. בזה אחר זה התייצבו בשורה לנשק את ידו. הם הופתעו שהוא זוכר את שמותיהם אחד לאחד. הזיכרון הפנומנאלי שעמד לצדו בעת כתיבת פסקי ההלכה ומאמריו, עמד לצדו גם בפגישה עם שרידיה הגוועים של הקהילה שם. הרב היה טיפוס לבבי ורגשי מאד. כששמע על צרות היה לוקח ללב ולא פעם פורץ בבכי. צרותיהם של עמך ישראל, היו תמיד בראש מעייניו.
הפגישה בארמון הנשיאותי נותרה בלתי נשכחת. משהו דחף את הנשיא מובארק לנקוט במהלך שמקורביו הבהירו שהוא לא עשה עם אף לא מלך או נשיא שהגיעו אליו, עד אז. הוא פשוט יצא את שערי ארמונו ואץ לקבל את פני מרן, כבר בשולי מכוניתו. עמד והצדיע כשידו על לבו, ונראה כתלמיד הכורע בפני רבו. "אני חש אהבה רבה לאיש הזה, אמר מובארק אחר כך לסובבים אותו. זיו מבטו, חוכמתו בשיחותיו עמי וידיעותיו הרחבות, קנו אותי".
מרן ידע לשם מה הזמינו הנשיא מובארק. "אני בהחלט בעד שלום אמת, אמר לו. ובעבור שלום אמת שיש בו פיקוח נפש, בהחלט שכל צד צריך לוותר. אני מאד מקווה ומאמין ששלום כמו זה שנחתם עם מדינתך, הוא שלום אמתי, ולכן גם הייתי בעד הנסיגות מסיני. אם יושגו הסכמי שלום גם עם מדינות ערביות אחרות, הוסיף, בהחלט ששני הצדדים יצטרכו לוותר זה לזה. אך אני חושש שלא כל ארצות ערב רוצות בשלום אמת. אדרבה, שיוכיחו את נכונותן, ואז נתגבר על כל הבעיות".
הנשיא מובארק, שמח לשמוע את הדברים. הוא האיץ ברב לצאת לאיזור המדברי שם אמור להיסלל הכביש, כשהוא לוחש באוזני מרן, "אנא רבינו, מצא לי פתרון יצירתי".
"כן, השיב לו הרב, אך הפתרון יצטרך לתת גם מענה לבעיה ההלכתית ולפיה אין לפגוע בקברים יהודיים. בנושא זה לא אוכל לוותר, ולו במעט".
למחרת בבוקר, יצאנו למקום. שיירת ענק של מכוניות עם השר המצרי לענייני בנייה. עם ראש עירית קהיר ועם עשרות פקידים בכירים. היו שם גם שר התרבות המצרי ופמלייתו, ועמם המתכננים הראשיים של הכבישים במצרים. התחושה הייתה שגורל התפתחותה האורבאנית של קהיר תלוי באישורו של... מרן.
באמצע המדבר עצרנו. המצרים שלפו מפות, הציגו תכניות והראו לרב את בית הקברות שמרן הכירו היטב מן השנים ששימש ברבנות שם. הרב עבר בין המצבות, עצר פה והתעכב שם, ספק ידיו בכאב והפטיר בקול, "ברוך דיין האמת", כשזיהה בין המצבות כאלו שהכיר ובינתיים בחלוף הזמן הלכו לעולמם.
מששבה כל השיירה לבית המלון, המתינו בכירי הבכירים המצריים למוצא פיו של הרב. "אני מצטער, אמר, והכל הטו אוזניים להמשך דבריו. לתת לכם אישור לחרוש את בית הקברות, או לפנות את המצבות משם, לא אוכל לתת, הצהיר. זה בניגוד להלכה היהודית. אך יש לי רעיון טוב בשבילכם. הדבר הטוב ביותר היה, אם הייתם סוללים כביש שיעקוף את בית הקברות. אך אם, כפי שהמתכננים אומרים, שזה בלתי אפשרי, אזי בנו גשר על עמודים מעל בית הקברות, ובקטע זה ייסעו המכוניות מעל לקברים".
על רעיון שכזה המצרים לא חשבו. "זה רעיון טוב, אמר שר התרבות המצרי שהיה שם, אך זה יעלה הרבה כסף".
"גם כאן יש לי רעיון, אמר הרב. אתם הרי חוששים מהסנטורים היהודיים באמריקה שלוחצים עליכם לפתרון. אני מוכן להצטרף אליכם ואעשה ככל שביכולתי כדי לשכנע אותם, שאת כוחם יפעילו על צמרת הממשל של אמריקה הגדולה כדי שהיא תהיה זו שתממן את עלות הגשר מעל בית הקברות".
וכך היה. נסיעתו של הגרח"ע יוסף, לקהיר הייתה מוצלחת מכל היבט. חוכמתו של הרב, בלא לוותר ולו בפסיק אחד מעמדותיו ומן ההלכה, ליוו אותו כל ימי חייו.
מי אנכי שאפילו התייחס במשפט לגדלותו בתורה. את זה יעשו רבים וטובים. ראיתיו ברגעים שבהם עמד בפני בעיות מדינה וחברה, החלטות פוליטיות ובטחוניות. חלקן כאלו שעוד לא הגיע הזמן לעסוק בהן. ודי אם אזכיר רק את ביקורם של בכירי הצבא אצלו, בהציגם לו שאלה, צבאית (מבחינתם) והלכתית טהורה (מבחינתו), אם לבצע פעולה מסוימת שהייתה קשורה לאפשרות שחרורו של גלעד שליט.
מרן הביט בקצינים שהתייצבו בפניו, והחל לשאול שאלות שלא היו מביישות גנרל בשדה הקרב. הקשה על המידע המודיעיני שיש ברשותם ועל אמינותו. על הסכנות הצפויות לא רק לחייל שרוצים להציל אלא גם לבאים להצילו. הקצינים לא הסתירו דבר. פרטו את הסכנות, לכל. ואז פסק הרב נחרצות את שפסק. פסיקה שבלא כל ספק הצילה חיי אדם רבים.
כשעמדו הקצינים לצאת, אמר מרן ללובשי המדים: "אני יכול להבטיח לכם שבזכות זה ששאלתם דעת תורה, יזכה גלעד שליט לשוב הביתה בשלום ובלא כל פגע". והוא שב. ואביו של שליט שידע על הכל, וחש עד כמה דואב לבו של מרן על כל יום שבנו בשבי, נטל את בנו הפדוי, ימים בודדים אחרי שחזר, והביאו לרב כדי שיברכו. והפגישה הייתה מרגשת. פגישת אב שלא ראה בן של ממש.
מלחמת יום הכיפורים הכתה קשות בצה"ל ובמדינת ישראל. קרוב ל-1,000 נשים נותרו עגונות אחרי הקרבות המרים. בעליהן נפלו בהם ולא נודע מקום קבורתם, או שעקבותיהם אבדו. הגרח"ע יוסף נטל לידיו באופן אישי את הטיפול בעניינן ומצא פתרונות הלכתיים לשחרורן מעגינותן, פתרונות שזכו לברכת כל גדולי ישראל מכל החוגים.
יותר מכל היה הגרח"ע יוסף אישיות אמיצת לב ובעלת תעוזה יוצאת מגדר הרגיל. בפסיקותיו. בעמדותיו הנחרצות. הברורות. הוא לא וויתר לאיש. לא לראשי המדינה ולא לאחרים. אמר את שחשב. הצהיר דברים בלא מורא. רק מורא שמיים היה מעליו.
רק מעטים יודעים שהוא היה בעצם, גם הרב הראשי לצה"ל. איך? – לא היה נושא דומיננטי שעלה על שולחנם של הרבנים הצבאיים הראשיים, שהם לא באו קודם להכרעתם כדי לשמוע את דעתו ההלכתית. וכך עשו כל הרבנים הצבאיים הראשיים לדורותיהם, להוציא אחד, ולא היה זה הרב גורן.
וכאשר הגיע למשל נושא הגיור הצבאי להכרעה, לא היה למרן, הרבה שאלות, שכן מרבית הליכי הגיור התנהלו, לאורך כל השנים, על פי הנחיותיו. הוא היה מעורה בכל. החליט באופן אמיץ בעניין יהדותם של עולי אתיופיה. כמו שמשחר ילדותו, אימץ את גישת החזרת העטרה ליושנה. השבת עטרת הפסיקה הספרדית לארץ ישראל.
הגרח"ע יוסף זצ"ל לא היה שר בממשלות ישראל. אך בכל יום ראשון בשבוע, מיד לאחר כל ישיבה שבועית של הממשלה, באו אליו שליחיו ליד שולחן הממשלה, כדי לעדכנו בכל ההחלטות. קטנות כגדולות. הוא שאל שאלות. הקשה ולבסוף הנחה והוביל את דרכם. מה הפלא איפה, שכאשר צצו עימותים בין שרי מפלגתו לראשי הממשלה לדורותיהם, השיבו לו כל אלו: "אין לך ויכוח אתנו, אלו ההנחיות שקיבלנו ממרן". רבים פרטו כבר את רוחב השפעתו על עולם התורה. ואני מבקש להזכיר את עומק מעורבותו והשלכות דרכו במישורים החברתיים. הפוליטיים. הביטחוניים. עוד ידובר רבות בחלקו העצום לשובם למקורות של רבבות ומאות אלפים. על קשריו והסיוע שהגיש לבני קהילות ישראל שבארצות המצוקה.
לכל מכריו ובעיקר לכל אלו שצעדו לצדו ולאורו לאורך שנים ארוכות. הוא יחסר כאב. הוא כבר חסר, ורק בחלוף הזמן יבינו הכול בגודל האבדה.