הראש החרדי מייצר קונפליקטים. זאת עובדה שקשה לחלוק עליה. באו נפתח את זה. יאללה? יאללה. לצורך העניין ניקח את החרדי הממוצע, זה שגדל על ברכי ההווי הישיבתי וספג לתוך הריאות את פיח האוטובוסים של גאולה, אחד כזה שקיבל החלטה לצאת מכותלי בית המדרש בלב כבד, כדי להתפרנס בכבוד.
עם כל הצער שבדבר, אותו חרדי ממוצע שנטש את הסטנדר והשאיר את הגמרא מאחור בהצדעה ובתקווה שהם עוד ייפגשו בעתיד אבל לעיתים רחוקות יותר, יחיה כל החיים בקונפליקט תמידי. הסיבה לכך נעוצה בדבר אחד- מי שיוצא משערי בית המדרש ייתקל בשלב כלשהו בעובדה הבאה: קיימת בישראל תרבות אחרת. הוא יחוש סיאוב וניכור, יתנער מכל הזדהות, אבל המפגש הזה בלתי נמנע. בעצם המילה שמשקפת יותר את המצב היא 'התנגשות'.
אם יש דבר אחד שילווה את החרדי שנטש את בית היין לטובת תלוש משכורת חודשי הוא הקונפליקט התמידי שילווה כל צעד בחייו. המשפט שאומר ש"אפשר להוציא את החרדי מהישיבה אבל אי אפשר להוציא את הישיבה מהחרדי" מדוייק להפליא, ולכן המפגש הזה כל כך רגיש.
דוגמא מצוינת אחת מיני רבות היא האחים גת. למי מאיתנו לא חלפה בראש ההתלבטות: חילול השם או קידוש השם? נכון, מדובר בבעלי תשובה ולכן הציפיות מהם לא בשמיים. אבל יש כאן אבל גדול שנוגע בנקודות הכי רגישות. האינסטינקט הראשון שמציף את הראש החרדי הוא ההסתייגות. ערוץ שתיים, פריים טיים. צווחות של מעריצים. מה לי ולזה? מצד שני תמיד יופיע הצד השני ויקונן בראש. לא נעים להודות, אבל חלקינו חשנו גאווה וסיפוק.
התופעה מוזרה בעיקר בגלל התקופה שבה נתון הציבור שלנו. גל השנאה ממשיך להכות, ההסתה מרימה ראש והאיש עם הג'ל מוכיח שהוא לא רק מדבר אלא גם עושה, לקול תשואות תשעה עשר המנדטים שרק רוצים לראות דם.
הטוקבקיסטים המתלהמים מניחים בצד את ערכי הדמוקרטיה, קבלת האחר והזכות להגדרה עצמית, ודורשים להעיף אותנו לכל הרוחות. או לפחות שנפסיק לאפות מצות מהמסים של מעמד הביניים. ומן העבר השני כמות האהבה שקיבלו האחים החביבים והצנועים, באה וסותרת את כל התזה.
האחים גת הם דוגמה לתופעה קיימת. ויש עוד דוגמאות. אוהד מושקוביץ, זמר חסידי ענק שמרקיד מידי ערב מאוד בחורי ישיבה מיוזעים באולמי ווגשל עם הרפרטואר הישיבתי הקבוע - כובש את הפלייליסט של גלגלצ. בחור שטוען שלומד במיר, (נו באמת) וגם יודע לבשל סנדביצ'ים, מצליח לסחוט אמפטיה נדירה ואמיתית (!) מארבעה שפים תל אביביים. אחד מהם, נקרא לו אייל שני לצורך העניין, שבעיצומו של יום הכיפורים העלה לרשת תמונה של מחבת עם פסטה, התרגש מול בחור הישיבה הבשלן, ואמר שהאוכל היהודי מזכיר לו את בית אבא, או סבא, או משהו.
והשאלה שנותרת תלויה באוויר היא - קידוש השם או חילול השם? בשלב הזה לא ברור. לא גיבשתי דעה בנושא ואני גם לא מעוניין לגבש אחת. לפעמים יותר נוח להישאר עם הספק , ולא להידרש לשאלות כבדות משקל.
וזה רבותי, הקונפליקט בהתגלמותו.