מדינת ישראל מציינת היום (שני) את יום השואה, יום שבו אזרחי המדינה מרכינים ראש זוכרים את הנרצחים ומזדהים עם הניצולים ששרדו שנות ייסורים קשים ואכזריות בלתי נתפסת. בישראל חיים אלפי ניצולים כאלה, מידי שנה אנו נזכרים בהם אבל הם חיים את השואה מידי יום ביומו. הם לא יכולים לשכוח את הסבל, את מות יקיריהם.
מלכה בת ה-86, מתגוררת בעיר החרדית בני ברק, היא עלתה לישראל זמן מה אחרי תקופת השואה. כשהייתה בת 10 סבלה כמו רבים מהנאצים, אחיה הבכור נכחד בשואה. אפילו מילות פרידה לא היו ביניהם. "אני מתגעגעת אליו", היא תאמר מאוחר יותר. אחיותיה סבלו יחד עמה וראו יחדיו את האור בקצה המנהרה.
היא הייתה חלק משואת יהודי הונגריה שהתרחשה בסופה של מלחמת העולם השנייה ובה נרצחו מאות אלפי בני אדם יהודים תושבי אותה ארץ שהייתה אז עקובה מדם. ברבות השנים ככל שהשואה הלכה וצברה תאוצה, יותר מחצי מיליון יהודים רוכזו בגטאות, לאחר מכן רובם גורשו לאושוויץ. הוחרמו מהם כל חפציהם וננקטו נגדם צעדי הפרדה בין יקיריהם.
שנים אחרי, מלכה, עדיין חיה את הפחד. "אני נזכרת בזה וכולי צמרמורת", היא אומרת בראשית שיחתנו כשאנו מנסים לשחזר איתה את השנים שהיו לה לגרועים מכל. "עברתי שם ייסורים קשים", היא מוסיפה להיזכר.
ביום בהיר הגיע קצין חמור סבר והפריד בינה ובין אחיה הבכור. סיטואציה, שגם כעת, במרחק של שנים רבות, גורמת לה להשתנק מבכי ולהפסיק את רצף דיבורה: "קשה לי לתאר אבל אני זוכרת שלקחו את אחי ביום אחד בבוקר בלי שיכולנו להיפרד בכלל. זה היה לי קשה מאוד הייתי ילדה אולי בגיל 10 - אני כבר לא זוכרת מתי בדיוק אבל זה היה לי ממש קשה לראות את אחי הבכור נלקח בידי הנאצים ימ"ש ושלא מחזירים לי אותו אף פעם. הוא בטח נהרג שם בידי הנאצים ימ"ש".
"עברנו שנים קשות בהונגריה, היו אנשים שמתו לידי מרוב רעב", היא משחזרת את הרגעים הקשים, "לא היה לנו טיפת אוכל, מידי פעם היו זורקים לנו פירורי לחם לאכול".
במהלך שיחתנו היא נזכרת ברגעים משפחתיים קשים מנשוא. רגעי הפרידה שאיש לא יכול היה להתכונן אליהם: "אני זוכרת שאחותי הייתה על סף מוות בגלל הרעב ויום אחד כשקיבלתי אוכל פשוט לא יכולתי לשמוע אותה צועקת מרעב והבאתי לה את האוכל האחרון שנשאר לי. אף אחד לא יכול להבין את ההרגשה הזו שאין מה לאכול, אנשים מפחדים היום לצום בצומות ואני לא מבינה למה. אנחנו צמנו שנים".
ניצולת השואה מספרת על הלילות הקשים שעברו עליהם בעבודות פרך ועל המעצרים הבלתי צפויים: "היינו בעבודות פרך, לקחו אותנו למעצר וחייבו אותנו לעשות כל מה שיאמר לנו הקצין ימ"ש ואם לא היינו שומעים בקולו ממזמן לא היינו כאן. לא היו לי נכדים לא היו לי בנות ובן אחד. לפעמים היו מעירים אותנו בלילה בשעה מאוחרת בשביל לעבוד עד הלילה של מחרת והיינו באפיסת כוחות כי לא אכלנו כלום, גורנשיט".
למרות שהפרידו אותה מאחיה הבכור עוד בראשית השואה, הפרידה מאחותה הייתה לשבר עמוק הרבה יותר. היא לא יכלה עוד: "יום אחד הפרידו אותי מאחות שלי, חשבתי שעולמי נגמר. חשבתי שלא אראה אותה. אחותי הגדולה אמרה לי שנמשיך לקדש שם שמיים בכל מצב שאהיה חיים. לקחתי את זה ממש כצוואה, ידעתי שיהרגו אותה ולכן עשיתי הכל לעילוי נשמתה והתפללתי שנראה כבר את הסוף".
הפרידה ההיא לא הייתה סופית, כך עולה מדבריה. הפגישה המרגשת והבלתי נשכחת צפה לה שוב: "יום אחד ברכבת ההשמדה ראיתי אותה. זה היה ממש מפחיד. היא סיפרה לי שאחד הנאצים רצה להרוג אותה ביריות והקדוש ברוך הוא הציל אותה והוא חזר בו ושלח אותה לרכבת. אבל בסוף ניצלנו שנינו".
גם בעלה לימים, היה ניצול שואה, אף הוא סבל מהנאצים. הוא היה יליד גרמניה ושם השואה הייתה קשה הרבה יותר. ובכל זאת היא מעדיפה לספר על החיים שאחרי הנישואין עמו ולנסות ולהיזכר בזיכרונות הטובים ולא הקשים אותם היא מעדיפה לשכוח ולא מצליחה.
"בעלי סבל גם קשות, הוא היחיד שנשאר בחיים מכל משפחתו וכשעלינו לארץ והתחתנו אני הייתי המשפחה היחידה שלו. עד שהוא נפטר היו לי לילות קשים, היו לו חרדות באמצע הלילה. אבל ברוך השם גידלנו משפחה של צדיקים ממש. אני תמיד מספרת להם את מה שעברנו רק כדי שהם יבנו שצריך לקדש שם שמיים כל החיים", היא מספרת.
אחרי ימי השואה היא ואחיותיה בחרו להתגורר האחת בסמוך לשנייה וקבעו את משכנם בעיר התורה כחלק מקבלה שקיבלו יחדיו בימי השואה: "נשארנו אני ועוד חמשת האחיות שלי, אנחנו לא עוזבות האחת את השנייה אף פעם. הבטחנו כשהיינו שם שאם נצא מהשנים האלו בשואה אנחנו נתגורר באותו עיר כולנו יחד. והיום אנחנו גרות באותו אזור. הם כל חיי, אנחנו מעבירות זיכרונות קשים שעברנו רק בשביל שנוכל להתחזק ביראת השם. שנוכל לקדש שם שמיים".