טור ליום כיפור

מדוע יש בי געגועים עזים לתפילות הימים הנוראים בילדותי? // זלמן שטוב

החוויה הזאת של תפילה בגילאים ממש צעירים חרוטה ברוחי ובנשמתי עד היום. לא משנה מה עשיתי, לא משנה מה לא עשיתי - השירה והנוסח מלווים אותי בכל חודש אלול מחדש // זלמן שטוב על תפילת יום כיפור (יהדות)

זלמן שטוב | כיכר השבת |
זלמן שטוב בסליחות ראשונות, השנה (צילום: זאבי שוורץ)

המאפיין המאחד העיקרי בעיני בכל תפילות הימים הנוראים הוא הרעש והשקט.

בכל בית כנסת יש כמה מוטיבים שיחד יוצרים לנו 'הווי בית כנסת': החזן, הרב, הגבאי והקהל.

לילד קטן אין באמת מקום ביצירת אותו הווי. הילד הקטן בודד במערכה של גדולים ממנו. התפילות על משמעות המילים לא באמת תופסות אצלו מקום, העומק של היום, גם הוא, אין לו באמת משקל כמו שיש למבוגר שעבר כבר דבר או שניים בחייו.

מבחינת הילד, השטח שבקרבת בית הכנסת הוא הדבר היחיד שחשוב; כמה אפשר לרוץ בו, איפה אפשר להתחבא ועל זו הדרך, כל מה שיעזור לו לבנות אימפריית משחקים חגיגית והרת עולם.

איפה בכל זאת פס הקול של בית הכנסת בא לידי ביטוי אצל הילד - בדיוק כמו המבוגר? בשירה ובדממה.

כשבני אדם שרים יחד הם הופכים לכלי המוזיקלי הגדול ביותר שיש בעולם, הם הופכים להרמוניה מושלמת גם אם בתוך אותו קהל יש מספיק צווחנים ואנשי דלא מזמרי.

כשבני אדם שרים יחד הם משתנים בדיוק כמו אותן מיליוני אבנים שיחד הפכו להר - וכשהוא רוקד את הבריאה כמו אייל, הגודל, הצורה והמרקם של האבן נעלמים, יש כאן רק הר שרוקד.

הילד הופך בשירת ההמון לחלק ממנו, לעוד גרון מסוחרר יחד עם כולם בשלהבת בוערת כלפי מעלה.

וכשבני אדם דוממים יחד בקול דממה מדוקדקת - בתקיעת השופר, הם חוזרים בזמן אל כל מה שהיה לפני הרעש, וזה לא משנה מי אתה ומה אתה, אם אתה דומם אתה חלק מההוויה הפרדוקסלית של המון דומם, כולם שווים בדממה.

הילד הופך בדממת ההמון לקול של שקט ששיך לו בדיוק כמו לאחר, ממתין לשמוע את קול השופר שאומר 'עלה אלוהים בתרועה', ואתם, אתם תקשיבו בשקט שאין לו סוף!

כך גם רגע תחילתה של תפילת לחש, פתאום אחרי רעש הקדיש הגדול - דממה מוחלטת. הדממה הקדושה. דממת הכל.

כילד התפללתי במקום שנגע בי עמוק בתוך הלב, בדיוק בנקודת הבדידות הילדותית. בעל התפילה - רבי יוסף אשר נוימן, היה מפלח רקיעים לשברים קטנים שנגעו בכל אחד. וכשהיה מתחיל ניגון חדש, הייתי רץ פנימה מעמקי בכת התופסת-לא-תופסת וכו', מתיישב בהתרגשות ושר את נשמתי יחד עם כל האנשים סביבי, מרגיש לרגע שווה לחלוטין לאנשים סביבי, מזוקנים ומזוקנים יותר.

החוויה הזאת של תפילה בגילאים ממש צעירים חרוטה ברוחי ובנשמתי עד היום, לא משנה מה עשיתי, לא משנה מה לא עשיתי - השירה והנוסח מלווים אותי בכל חודש אלול מחדש, עד כדי השתוקקות לשוב אל רגעי הלידה - הרעש והדממה שהוציאו אותי, גם אם לפסקי זמן קצרים, מעומק הבדידות.

• • •

כמבוגרים, כרבנים, כחזנים, כגבאים וכקהל, התפקיד שלנו הוא לבנות שוב - גם אצל עצמנו, אבל בעיקר אצל הילדים שלנו את הרצון לחוות שוב הווי יהודי, הווי בית הכנסת. נקודת חיבור עמוקה שתתנועע כל שנה מחדש, בתקופות שונות ובזמנים שונים. נקודה שתצליח לחבר את נדחי ישראל - לא דווקא נדחי גלות, אלא נדחי מקום, את אלו שלולי הנגיעה שלנו בהם, ייאלצו לשחק במגרש אחר. אם בכלל.

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר