בעוד הפצצות נוחתות בעזה ורעש המלחמה הבלתי פוסקת מזה כמעט שנתיים, מלווה את חיי היומיום, ואיתם המחיר המדמם של אלפי משפחות בישראל השוקעות בשכול ובכאב – מתרחש מאחורי הקלעים תהליך אחר, עמוק לא פחות: קרע חברתי הולך ומתרחב בין מגזרים.
המאבקים בין דת לחילוניות כפי שהיו לפני עשור, הצטמצמו - אולם המפה החברתית־פוליטית עברה טלטלה עמוקה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אם בשנותיה הראשונות של המדינה עמדו זה מול זה "ישראל החילונית" מול "ישראל הדתית", הרי שכיום קו השבר המרכזי עבר פנימה: המתח המהותי מתרחש בתוך המחנה הדתי־מסורתי עצמו, הציונות בכלל והדתית בפרט מול החברה החרדית.
המדינה כבר איננה נתפסת כאיום על היהדות כפי שנחשבה בעבר. להפך - עבור רבים בציבור הדתי־לאומי והמסורתי, המדינה היא חומה מגִנה, שותפה טבעית לשימור הערכים הדתיים ואף בסיס לקיומם.
את דמות ה"איום החילוני" תפסו גורמים אחרים – עמותות וקרנות הנתפסות בעיני רבים כעוינות למדינה ולערכיה. ה"קרן החדשה לישראל", למשל, הפכה לסמל כמעט מיתולוגי בשיח הציבורי: לא רק גוף ביקורתי, אלא אויב מבית המאיים על הלכידות הלאומית.
גם מערכת המשפט, שבעבר נחשבה לאחת הזרועות המרכזיות של המדינה, עוברת תהליך מעניין של ניכור. בעיני חלקים נרחבים בציבור היא נתפסת כיום כישות נפרדת, ואפילו מתחרה במדינה עצמה.
מנגד, השמאל החילוני – שבעבר היה מזוהה עם הדימוי המובהק של "המדינה" – מוצא את עצמו מחובר דווקא למוסדות אחרים: בית המשפט העליון, ארגוני זכויות אדם וקרנות אזרחיות. התוצאה היא היפוך תודעתי: עבור רבים בציבור הדתי־מסורתי, המדינה עצמה הפכה לדגל שלהם, בעוד היריבים האידיאולוגיים מזוהים דווקא עם גופים חוץ־ממסדיים או מוסדות משפטיים שנתפסים כעומדים מעל, ואולי אף נגד, רצון הציבור.
המאמר הבא מבקש לעסוק בסוגיה נפיצה, ככלל, קו השבר בין החרדיות לציונות הדתית מרתק ביסודו, והוא משקף את ההתמודדות הרעיונית עם שאלת החיבור ההיסטורי והסוציולוגי בין שתי תפיסות עולם שונות בתכלית: הדתיות הנוקשה של הציבור החרדי מחד, והאידאולוגיה הציונית־דתית מאידך.
במהלך השנים נבחן החיבור הזה בהיבטים רבים, מדובר בצירוף מורכב שמזין עצמו משלושה מקורות עיקריים: עולם הישיבות הליטאיות, חצרות החסידים והשדרה הרבנית שעמדה בתווך ושימשה כגשר רעיוני ורוחני בין העולמות.
במהלך השנים נבחן החיבור הזה משלוש זוויות עיקריות: היסטורית, סוציולוגית ותרבותית.
הזווית ההיסטורית מצביעה על שורשים עמוקים שניזונו משלושה מקורות מרכזיים: עולם הישיבות הליטאיות, שהעמיד דגם לימודי מחמיר; חצרות החסידים, שהציעו דפוס קהילתי־רגשי של דבקות; והשדרה הרבנית, ששימשה סמכות רוחנית ומסגרת נורמטיבית. שלושת אלה חברו יחד ליצירת מסד שעליו התעצבה זהות דתית מודרנית יחסית אך בעלת עוגנים מסורתיים.
מן הזווית הסוציולוגית, מדובר במפגש מתמיד בין קהילות שונות שחלוקות ביניהן בהשקפתן על שאלת המדינה, הגיוס לצה"ל והיחס למרחב הציבורי. בעוד החרדים ביקשו לשמר אורח חיים סגור ומובחן, הציונות הדתית ניסתה לשלב בין מחויבות הלכתית לבין השתלבות במוסדות המדינה. חיכוך זה הוליד לא אחת מתחים, אך במקביל גם אפשר שיתופי פעולה מפתיעים – למשל בתחום החינוך, או סביב מאבקים על דמותה היהודית של החברה הישראלית.
במבט התרבותי, ההבדלים באים לידי ביטוי באורחות החיים, בלבוש, בסגנון התפילה ובשיח הפנימי. הציונות הדתית אימצה דפוסים של פתיחות תרבותית ושל מעורבות בשיח הישראלי הכללי, בעוד החרדיות העדיפה ליצור חיץ ברור בין "פנים" ל"חוץ". עם זאת, במרוצת השנים ניתן להבחין בהשפעות הדדיות: מוזיקה חסידית נכנסה לבתי מדרש דתיים־לאומיים, וצעירים חרדים החלו לאמץ במידה מסוימת סממנים של שיח לאומי.
דת או מדינה
השנתיים האחרונות סימנו לא רק עימותים צבאיים, אלא גם תמורות חברתיות ופוליטיות ששינו את מערכת היחסים העדינה בין קבוצות שונות בציבור הישראלי.
העימות האידיאולוגי הבולט ביותר מתרחש בין החברה החרדית לבין הציונות הדתית – שני עולמות קרובים גיאוגרפית ותרבותית, לעיתים גם משפחתית, אך רחוקים מאוד בתפיסות יסוד ובדרכי פעולה.
הוויכוח הזה אינו תופעה חדשה; שורשיו נטועים עמוק בהיסטוריה היהודית המודרנית, ומלווים את העם עוד מאז ראשית הציונות. מה שהיה פעם מחלוקת על שיטה ותפיסת עולם, הפך עם השנים למחלוקת שמסמנת תהום חברתית פעורה.
ועדיין, דווקא בתוך כל הרעש והקיטוב, עולה השאלה: האם מדובר בפער בלתי ניתן לגישור – או שמא יש מקום למצוא אזורי חפיפה, נקודות חיבור, ואולי אפילו דרך חדשה להפחית את ההקצנה ולבנות שפה משותפת?
חשוב להדגיש כי המאמר אינו בא להביט אל תוך סוגיות הלכתיות מובהקות כמו היחס להיתר מכירה בפרשת השמיטה, סוג כיסוי הראש לגברים או נשים והשלכות הלכתיות נוספות בחיי היום יום. ההדגשה במאמר מתמקדת בחלק המעשי באורח החיים הנמצא תחת מכנה משותף של שמירת תורה וקיום מצוות.
במים עמוקים
עם זאת, כאשר מנתחים את התהליכים בין שתי החברות המרכזיות הנחשבות לשומרות תורה ומצוות, נבחין בתובנה הפשוטה: הוויכוח שבין החרדיות לציונות הדתית מעולם לא היה על פרטי הלכה או על פסיקות ברמב"ם וב"שולחן ערוך".
כולם מבינים שזה לא עניין של שורה כזו או אחרת בספר, אלא מחלוקת עמוקה בהרבה – כזו שנוגעת לשאלות של זהות, תרבות ודרך חיים.
זהו דיון מהותי על היחס לקִדמה, על מקומה של המדינה בחיי היהדות, ועל תחושת השבריריות שמלווה את החברה החרדית לאורך דורות. בעוד ההלכה עצמה נותרה בסיס משותף לשני המחנות, הפער האמיתי נולד דווקא בשלב היישום: כיצד נראים חיי היום־יום של יהודי נאמן לתורה במציאות של מדינה יהודית ריבונית?
הציונות הדתית בחרה בנתיב השילוב – תורה וצבא, תורה והתיישבות, תורה ומדינה. החרדיות, לעומתה, הציבה חיץ ברור, מתוך חשש עמוק שהמפגש עם המודרנה ועם הממסד המדינתי יערער את יסודותיה הרוחניים. כאן לא מדובר בשאלות נקודתיות של כשרות או שמירת שבת; אלו עקרונות יסוד שעיצבו את עמוד השדרה של קהילות שלמות.
וכשמדובר בעקרונות – הפערים אינם ניתנים לגישור בקלות. הם הופכים למעמיקים, טעונים ולעיתים אף נפיצים. המלחמה הנוכחית מערערת עוד יותר את הסטטוס־קוו: אמירות שבעבר נאמרו בלחישה, מחשש לפגיעה באחדות המחנה, נשמעות כיום בקול רם וברור.
תמונת מצב
הקרע שבין החרדים לדתיים־לאומיים כבר איננו סכסוך פנימי בלבד, אלא קו שבר אידיאולוגי רחב שעתיד להשפיע על הפוליטיקה, החברה ואולי גם על דמותה של ישראל בעשורים הבאים.
אחד הגורמים המובילים למציאות השברירית, היא הזרימה ההולכת וגוברת של אברכים ורבנים צעירים אל השכונות והערים המעורבות, מה שמשנה בפועל את המאזן החברתי והקהילתי.
תהליך זה יצר שחיקה בכוחם של הקהלים הציוניים־דתיים, ובמובנים מסוימים אף התגבש כמעין "רפורמה דתית־חרדית" – מהלך חברתי שהפך עם הזמן גם למציאות פוליטית מוחשית. שינוי זה אינו רק דמוגרפי, אלא גם אידאולוגי: מה שנתפס בעבר כקו גבול ברור בין שני המחנות, הופך בהדרגה לשדה השפעה הדדי, שבו ההגמוניה עוברת מצד לצד.
בשל כך, הפוליטיקה הזו אינה מוגדרת רק לרמה הארצית בכנסת אלא גם במישור המוניציפלי.
ש"ס והציונות הדתית - במבחן יחסים
אם נעמיק במימד הפוליטי, נבחין, שלא זו בלבד שתנועת ש"ס הפכה ליריבה פוליטית של הציונות הדתית בכל מה שקשור למשרדי הדתות והפנים - נחלה שהייתה שמורה לראשי המפד"ל במדינה הצעירה - אלא שעם התחרדותה של ש"ס והפיכתה לאחותה הבועטת של יהדות התורה, הרחוב עצמו תוסס הרבה יותר וגילויי לאומנות ניכרים היטב ברחוב החרדי, ודאי זה המושפע מתנועת ש"ס.
הוי אומר, בפניה הנאות של התנועה המזרחית ישנם קווי איפור המשויכים לתפיסה המדינית לצד זו המשויכים לתפיסה החברתית ואין זה סוד שבהרבה יישובים קיים קרב פוליטי בין עסקני ש"ס המקומיים לאנשי מחנה הימין המובהק ואפילו אלו המזוהים עם עוצמה יהודית
המתח הזה ודאי תורם למציאות שברירית העומדת למבחן כעת בשלהי המלחמה כאשר רבים ממשרתי המילואים שחוקים ותרועות הגיוס מנערות את החברה החרדית משלוותה.
צומת דרכים
כדי להבחין על אלו פערים יהיה ניתן ואפשרי לגשר מול אותם נושאים הנחשבים טאבו, עלינו לחלק את הסוגיה לקטגוריות, לזירות מהותיות יותר ופחות.
בית המדרש: הזירה המעצבת
מי שאינם באים מתוך החברה החרדית – ולעיתים גם דתיים־לאומיים שחוו את בית המדרש בצורה אחרת – נוטים לחשוב שההסתייגות החרדית מהציונות הדתית נובעת מחשש מפני המודרנה או דחייה של הקדמה. אבל האמת עמוקה בהרבה.
הלב הפועם של החברה החרדית הוא בית המדרש. לא רק במובן הרעיוני־רוחני, אלא גם במובן הפיזי והמוחשי: היכל הישיבה. זהו המוסד המעצֵב ביותר של הזהות החרדית – גם עבור מי שמלאכתם אומנותם ואינם מוגדרים אברכים.
השפה, המושגים והקודים התרבותיים שנרקמים בין הקירות הללו חורגים הרבה מעבר לעולם הלמדני. הם נולדו מהאסכולות הגדולות של ליטא, מפולין החסידית ומקהילות רומניה והונגריה – והם חלחלו גם אל חבורות הלומדים הספרדיים, ומשם התפשטו למשפחותיהם ולמרחב הקהילתי הרחב יותר. כך נוצרה שפה ייחודית, כמעט סודית, המובנת בעיקר למי שישבו על ספסלי הישיבות החרדיות.
הייחוד הזה יוצר זהות מובחנת, לעיתים אפילו נפרדת. מדובר לא רק בלימוד הלכה או גמרא, אלא בתרבות שלמה שמבנה את עולמו של האדם: מונחים, סיפורים, דמויות מופת, ואפילו הומור פנימי. קשה מאוד להיחלץ ממנה – גם לאחר שנים רבות מחוץ לישיבה.
די להזכיר את מושג ה"פלצות" בחודש אלול – מילה שמקורה בדרשותיו של מחולל תנועת המוסר, רבי ישראל מסלנט, שתיאר את חרדת הדין בימי הרחמים והסליחות. עבור תלמיד ישיבה חרדי, הביטוי הזה איננו רק "מטבע לשון", אלא חוויה רגשית ממשית. מנגד, בהיכלי הישיבות הדתיות־לאומיות, הביטוי הזה כמעט ואינו מוכר כלל. פער לשוני קטן, אך כזה שחושף תהום תרבותית רחבה.
גיוס לצבא: הזירה הנפיצה
כהמשך לעיצוב הזהות בבית המדרש, בעיקר בגיל הנעורים המאוחר בציונות הדתית, מגיע שלב הפיצול הגדול והממשי – כזה שמעמיק את התהום בין שתי החברות.
השירות הצבאי, תחושת השותפות במוסדות המדינה והקשר המורכב עם החילוניות – כל אלה מציירים קו שבר ברור בין הציבור הדתי־לאומי לבין הציבור החרדי. עבור החרדים, עצם קיומו של בית המדרש הדתי־לאומי מהווה אתגר. תחת ההגדרה הרחבה של "רב דתי־לאומי" מסתתרות לעיתים דמויות שהשיח שלהן מזכיר יותר את עולמות הקונסרבטיבים והרפורמים. בעיני החרדים, חוסר הבהירות הזה מצדיק את הצורך בשימור ההבחנה וההתבדלות.
בצד השני, הציבור הדתי־לאומי נמצא בתהליך בירור פנימי מתמשך. הוא נע על רצף רחב: מהחלק התורני־השמרני ועד אגפים ליברליים יותר, הקרובים בחלקם לזרמים חילוניים. כל עוד הגבולות ביחס לחילוניות ולזרמים הרפורמיים אינם ברורים, קשה לחרדים לראות בו שותף מהימן ומוכר.
אפילו כאשר קיימים חוגים שמזוהים בקירוב עם אורח החיים החרדי, העובדה שלבית המדרש הדתי־לאומי "רגל אחת בחוץ" פוסלת בעיני החרדים את המבנה כולו. מבחינתם, אי־אפשר להבחין בין רב לרב או בין תת־מגזר לתת־מגזר – והפער העמוק נשמר במלוא עוצמתו.
בסוגיית הוויכוח "העקוב מדם" על הגיוס לצבא, בין החברה החרדית לאחותה הציונות הדתית, חשוב להזכיר על קצה המזלג את שורשי הפיצול בהשקפת העולם.
הגאון האדיר ראי"ה קוק זצ"ל, כמחולל הציונות הדתית, ראה ביהודי ישות קולקטיבית, חלק מאומה המתחדשת בארץ ישראל. הוא האמין כי התורה היא אור לכל האומות וכי עם ישראל נועד להביא את האור הזה לעולם. לכן, תמך בחיבור בין תורה לעבודה, בין לימוד תורה להתיישבות ובנייה ארצית. הוא ראה בתחיית העם היהודי בארץ ישראל כמימוש של נבואות התנ"ך וכצעד הכרחי לקראת גאולה שלמה. הוא הרבה לדבר על הקולקטיב היהודי ועל החשיבות של דאגה רוחנית בין יהודים. מתוך מבט זה בני הציונות הדתית גם התערבו בין
פרשת דרכים
החילונים מתוך תחושת שליחות שבכך שהם ישפיעו על חילונים להרבות בקיום מצוות, הם מגשימים את העשייה הרוחנית שלהם כקולקטיב. הראי"ה זצ"ל גם תמך בהקמת מדינה יהודית.
מנגד, גדולי ישראל החרדים התמקדו ביהודי כפרט המתמסר לחיי תורה ומצוות. הם ראו בהקמת מדינה יהודית כניסיון להקדים את הגאולה, דבר שעלול להביא לסכנות רוחניות. מנהיגי המגזר החרדי, כמו החזון איש זצ"ל ואחרים, הדגישו את הצורך בהתבדלות מהחברה החילונית.
גם לפני השואה, בראשית ההתפתחות של התנועה החילונית והציונות, החפץ חיים אמר שהציונות היא סכנה גדולה ליהדות, שכן היא מובילה לחילון ולנישול מהתורה. ר' חיים עוזר גרודזנסקי אמר: שההתיישבות בארץ ישראל היא דבר חשוב, אך עלינו לעשות זאת מתוך מסגרת התורה ומתוך שמירה על קדושתה. כלומר, שאסור שישוב הארץ יהיה על חשבון מצוות התורה.
כלומר, הסיבה שחרדים לא מתגייסים לצבא היא האמונה כי אני מצווה לעשות הכל כדי לשמור על הרוחניות שלי הפרטית וזה תפקידי בעולם ובכלל זה לימוד תורה עד כמה שאוכל בצעירותי ולכל הפחות היצמדות לערכים כשומר תורה ומצוות גם אינני מחבורת המתמידים הלומדים.
זירת הנראות: חברה מגויסת
בין הליטאים והספרדים, החליפות והז'קטים מהווים מעין מדים יומיומיים, ואצל החסידים – המעיל השחור – כולם חלק ממערך הבידול החרדי. הלבוש אינו עניין אופנתי בלבד, אלא סמן תרבותי־אידיאולוגי שמבדיל באופן מוחלט את החרדים משאר הקבוצות היהודיות בישראל, ובמיוחד מהציונות הדתית, שלמרות אורח החיים הדתי שלה, אינה חותמת את זהותה בהבדלות חיצוניות ברורות – למעט בד הציצית.
בפועל, בני הישיבות ותלמידי האדמו"רים הם חברה מגויסת לאידיאל רוחני, גם אם במובן תיאורטי בלבד. עבורם, הלבוש הוא המדים של הגיוס הזה, סמל שממחיש את המחויבות והזהות המשותפת.
הרעיון מאחורי הלבוש החרדי הוא הבידול, והוא נבדל בעין החרדית באופן קטגורי וברור. מעבר להיותו סמל חיצוני, הלבוש מייצר חציצה תרבותית ומרחבית בין החברה החרדית לציונות הדתית, ומשפיע על ההתנהגות האידיאולוגית והרעיונית של הלובש.
בנוסף, מדובר בתפיסה מוסרית־תורנית מובהקת: בחברה החרדית, החיצוניות – כלומר הלבוש – משפיעה על המעשים הפנימיים. לפי השקפה זו, המדים החיצוניים מונעים הידרדרות רוחנית, שומרים על צלם מוסרי ופוקדים על הזהות הדתית. תפיסה זו כמעט ואינה קיימת בשיח הציוני־דתי ברוב חלקיו, שם הדגש על חיי פנימיים אינו קשור ישירות למעטפת החיצונית.
זירה ישראלית: נוחות מול אידיאל
במרכז הציונות הדתית – כמו בליבה של כל התנועה הציונית – ניצבת ארץ ישראל. אי אפשר לדבר על ציונות בלי "ציון", והיחס לארץ הפך לחלק בלתי נפרד מהזהות והעולם הערכי של הציבור הציוני־דתי.
אבל עבור הציונות הדתית, ארץ ישראל היא הרבה יותר ממולדת או היסטוריה: היא מרחב של מחויבות דתית עמוקה. מצוות יישוב הארץ, קיום מצוות התלויות בה וההבנה שמדובר ביעד אלוקי לשיבה, יוצקים לכל צעד בה משמעות רוחנית שמחברת את הפרטי אל הקולקטיבי.
ובממד הרחב יותר, הארץ נושאת גם חזון עמוק ורוחני: מקום שבו ההיסטוריה הלאומית פוגשת את הגאולה. כך הופכת ארץ ישראל עבור הציונות הדתית לסמל של תקווה ושאיפה, שממשיך להניע את הציבור הדתי־לאומי ומעציב את דרך חייו עד היום.
בצד הציוני־דתי, הרבנים ומורי הדרך נוטים לשאוב השראה מהמונחים המקראיים. הם משתמשים במטבעות לשון מהתנ"ך, כי שם הם מוצאים אישור ולגיטימציה לתפיסה המדגישה את יישוב הארץ כערך לאומי מרכזי – לא רק כמקום מגורים, אלא כסמל אידיאלי שיש לקדם ולשמר.
לעומת זאת, ראשי הישיבות וגדולי הדור החרדים, ובכללם הספרדים, החסידים והליטאים, מסתמכים בעיקר על מונחים מהמשנה ומהגמרא. עבורם, יישוב הארץ אינו מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי לתכלית רחבה יותר: להבטיח נוחות מרבית לקיום מצוות ולחיים תורניים מוגנים, מבלי להסתכן במציאות חיצונית מסוכנת.
הבדל זה בא לידי ביטוי גם בשטח: בעוד הציונות הדתית מקימה ישיבות רציניות והיכלי תורה גדולים אפילו באזורים בהם יש סיכוי גבוה לעימות ומתח ביטחוני – בשטחים כמו יהודה ושומרון – החרדים ממקמים את הישיבות הגדולות בעיקר במקומות מוגנים ומקומיים, לרוב בכוללים קטנים שמשרתים את הקהילה המקומית.
במילים פשוטות: עבור החרדים, נוחות הלימוד והחיים הדתיים המוגנים הם בראש סדר העדיפויות. הגיוס לצבא, השירות בצה"ל והחשיפה לסיכונים חיצוניים משולבים באופן עקיף בתפיסה זו – לכן הישיבות שלהם נמנעות מהתמודדות עם אתגרים חיצוניים.
לעומת זאת, הציבור הציוני־דתי רואה את יישוב הארץ והרחבת גבולותיה כערך מרכזי בפני עצמו, ולכן הוא מוכן להשקיע בישיבות ובפעילות חינוכית גם במקומות מאתגרים מבחינה ביטחונית. לצד הישיבות, היישובים עצמם – בהם מתגוררים בעיקר חובשי כיפות סרוגות – משקפים את המחויבות לערך הלאומי ולחיים בשטחי הארץ המורחבים.
הזירה הפוליטית
אחרי חודשים ארוכים של מלחמה, הולכת ונסדקת אחת הבריתות הפוליטיות היציבות ביותר של העשורים האחרונים: הציר החרדי–דתי־לאומי. עוד לא מזמן דיברו על "ממשלת ימין על מלא" ועל "שותפים טבעיים" לקואליציה, אך היום, המילים הללו נשמעות כמו הד לא רלוונטי מתקופה אחרת.
האמת? יש מי שטוענים שהברית הזו מעולם לא הייתה מבוססת על ערכים משותפים אלא על אינטרסים קרים. עסקה בלתי כתובה: החרדים יתמכו במפעל ההתנחלויות ויחסמו מהלך להקמת מדינה פלסטינית – ובתמורה יקבלו גב פוליטי למערכת הישיבות, תקציבים נדיבים ואוטונומיה כמעט מוחלטת בחינוך ובחיים הקהילתיים.
במשך שנים החזיק "השקר המוסכם" הזה מעמד. כל צד ידע להתעלם מהסתירות. הציונות הדתית העלימה עין מכך שהחרדים אינם רואים במדינה חלק מתהליך גאולי ומסרבים לשלב לימוד תורה עם שירות צבאי. החרדים מצדם בחרו להניח בצד את האיסור הדתי להתגרות באומות העולם, וקיבלו בשתיקה את החזון המדיני של הציונות הדתית – חזון של שליטה נרחבת ביהודה ושומרון.
כעת, המציאות מכה בפנים. המלחמה גבתה מחיר כבד במיוחד מהציונות הדתית, שנושאת על גבה את נטל הלחימה והאובדן. במקביל, עוגת התקציב מצטמצמת בשל עלויות המלחמה, והיסודות שהחזיקו את העסקה ההיסטורית – תקציבים, כוח פוליטי, והסכמה שבשתיקה – מתערערים בזה אחר זה.
האם זו פרידה סופית או ריב זמני? השאלה נותרת פתוחה. ההיסטוריה הישראלית כבר הוכיחה יותר מפעם אחת כי אינטרסים משותפים מסוגלים להדביק גם את הקרעים העמוקים ביותר. אבל הפעם – הסדק רחב במיוחד, והאמון ההדדי מתפורר בקצב מואץ.
השורה התחתונה
ולסיכום, מובן, שסוגיות מסוימות בהן חלוקות שתי החברות, לעולם לא ימצאו את דרכן להשתלב אחת בשניה, וגם אם יוקמו מתישהו חטיבות חרדיות, על טהרת יוצאי ישיבות ליטאיות, הקונפליקט המובנה בין שלטון חיי התורה כפי שמחנכים בישיבות לבין כפיפות לאידיאל אחר - כמו חוקי הצבא וסדר היום האזרחי - לעולם יישאר כחוצץ בין התפיסה החרדית לזו הציונית.
גם היבט נוסף שהוזכר, כמו הצבת האידיאל הלאומי והתיישבות בארץ כשווה ערך ליסודות אחרים בחיי היהדות - לעולם יישאר בגדר וויכוח ופיצול בלתי ניתן לשינוי בין שתי החברות.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
נקווה שבעזרת השם, בשנה הבאה, הדברים והמציאות יתהפכו לטובה וסדר היום יחזור להיות רק פוליטי - שם חברי הכנסת והפוליטיקאים יידעו לגשר על פערים.
0 תגובות