פרק ה': בפרקים הקודמים סיפרנו על הרב רפאל קצנלבוגן ממקימי "אגודת ישראל" ו"העדה החרדית" בירושלים, שפרש ממנה, וכיהן כרבה של תנועת "פועלי אגודת ישראל", שיצא כנגד ר' משה שנפלד שתירגם והדפיס את ספר החסידות של ר' אהרון מרקוס.
- נאמנם של גדולי ישראל שהפך לפובליציסט החרדי הראשון
- מלחמת הסופר החסידי ר' אהרן מרקוס בביקורת המקרא הכפרנית
- הביקורת החריפה על ספר 'החסידות': "עולבים במלאכי אלוקים וקדושי עליון"
- העסקן שערך עיתון וחתם על כתב המינוי של הגרי"ח זוננפלד
מדוע עזב הרב קצנלבוגן את "העדה החרדית" לטובת "פועלי אגודת ישראל"?
בשנת תש"ג (1942) הגיעו לאוזני יהודי ארץ ישראל הידיעות על זוועות השואה, או אז יזם כ"ק האדמו"ר מגור ה"אמרי אמת" ביחד עם "הרבנות הראשית" עצרת צום ותפילה בבית הכנסת החורבה בעיר העתיקה.
היו שהתנגדו לעצרת תפילה ביחד עם ה"ציונים", ולכן גאב"ד 'העדה החרדית' הגאון רבי יוסף צבי דושינסקי החרים את העצרת ולא הופיע בה (ישיש מקומי ממאה שערים סח לי שבזיכרונו הקנאים חילקו לחם לתושבי השכונה, במטרה להפר את הצום של הרבנות).
החלטה זו של הגאב"ד שהייתה ביזוי כבודו של האדמו"ר מגור שכיהן כנשיא "אגודת ישראל", גרמה לרבים לחשוב שהגאב"ד נגרר להחלטה זו בידי קיצוני העדה, מה שגרם לעימות חריף בין העסקנים והיה למעשה אחד הגורמים שנה לאחר מכן לפילוג בין "אגודת ישראל ל"עדה החרדית".
המציאות שיהודים לא יכלו להתאחד ואפילו לתפילה לשעה קלה בשעה שהגרמנים רוצחים את כל חלקי העם היהודי (ולא משנה יהודי אגודאי, מזרחי או קנאי), היא כמובן עולה על כל דמיון, מה שהביא את המשורר ר' אברהם הויזמן נינו של הגרי"ח זוננפלד לכתוב שיר עצוב על שני בתי דין בירושלים שהכריזו על יום צום ובכי לביטול גזירת ההשמדה באירופה, כל אחד ביום אחר, וכך דבריו:
שני ימי צום:
הריב בין העדות
מטיל אימה ופחד,
אף לקונן ולבכות
אי אפשר ביחד.
אף בדמעות השריפה
של יהודים חיים,
יש כשר וטריפה
אצלנו בירושלים.
גם שם בגולה
היו מריבות לאין שיעור
ומלחמה גדולה
בין חסידי אלכסנדר וגור[1].
עד שבא הצורר
ובנה משרפה אחת,
ובתוך כבשן בוער
זרק את כולם ביחד.
הריב בין העדות
מטיל אימה ופחד,
מוטב בשלום לחיות
ולא למות ביחד.
(ירושלים, כסלו תש"ג. בצום השני)
הרב רפאל קצנלבוגן, שהשתתף בעצרת התפילה, כאב את ביזוי גדולי ישראל והפלגנות בשעה קשה זו של השמדת העם היהודי על אדמת אירופה, ולכן הוא פרסם מכתב בעיתון "הצופה" שבו גינה את הפלגנות וההחרמה, וכינה את העדה החרדית "פורשת מכלל ישראל".
קנאי העדה החרדית לא שתקו, ומספר ימים אח"כ בעיתון "קול ישראל" של ה"עדה החרדית" נכתבה כותרת חריפה: "רפאל קצנלבוגן הוציא עצמו מכלל העדה החרדית".
עוד נכתב: "הננו מוצאים לחובה לפרסם ברבים, שמועצת העדה החרדית נתקבלה החלטה קבועה להוציא מכלל העדה הקדושה את הר"ר רפאל קצנלבוגן נ"י על אשר החציף פנים גלוי כלפי רבותינו שליט"א לחלל שם שמים ולבזות כבוד התורה, ולמחוק את שמו מרשימת חבר העדה החרדית, ומעתה מעכשיו מוסר שמו מהעדה והוא מובדל ממנה ואין לו חלק ונחלה בתוככי העדה הקדושה".
יש לציין שהרב קצנלבוגן פעל גדולות ונצורות למען היהדות החרדית והיה מבין מקימי אגודת ישראל כפי שהעיד ה"ה מנחם פרוש ז"ל:
"בירושלים של אותם ימים, היה הרב קצנלבוגן אחד הלוחמים החריפים ביותר. הופעותיו בדרשות שנישאו אז היו החריפות ביותר. הוא היה עורך "קול ישראל", ואף הכניס לעיתון חומר די חריף, כי כך היה בטבעו, אדם חריף מאד. אולם, כעבור שנים התחולל אצלו שינוי רדיקלי [...] להטו האגודאי הלך והצטנן עד מאד. כעבור שנים השתבשו היחסים בינו לבין הרב משה בלוי זצ"ל, ואחר כך השתבשו בצורה חריפה מאד יחסיו עם אבא זצ"ל [...] ללא כל ספק ש"זכות הראשונים" כאחד מהשלישיה שיסדה את אגודת ישראל נשארה חקוקה. גדולתו, חריפותו ובקיאותו העמידו אותו תמיד במעמד רם[2]".
לימים הרב קצנלבוגן היה בין מקימי סמינר בית יעקב החדש בו דברו בעברית, מה שכמובן גרר כנגדו הפגנות מצד קנאי העדה החרדית.
לאחר פטירת הגאון רבי מאיר קרליץ, אחיו של החזון איש רבה של 'פועלי אגודת ישראל', הרב רפאל קצנלבוגן מונה לכהן כרבה של התנועה, ופרסם מאמרים בביטאון התנועה "שערים". רבי רפאל נפטר ביום כ"ג בניסן תשל"ב (1972) ועל שמו נקרא רחוב בשכונת הר נוף.
בחודש סיון תשפ"א נפטר נכדו, רבי מרדכי לייב קצנלבוגן, ובעיתון יתד נאמן בכתבה שסקרה את לווייתו, נכתב על סבו רבי רפאל "הגאון הירושלמי הנודע". עיתון הפלס כתב באותו שבוע: "הגאון רבי רפאל יצחק קצנלבוגן זצ"ל בעל באר רואי".
המשך יבוא...
[1] במשפט זה הויזמן סינגר על יהודי ירושלים שלא הצליחו להתאחד בימי התופת, ורימז שאף בתופת עצמה באירופה במחלוקת המפורסמת בין חסידי גור ואלכסנדר, הם לא הצליחו להתאחד למרות שהנאצים לא הבחינו בין חסיד גור לאכסנדר ורצחו את שניהם, בשעה שאלו האחרונים המשיכו לריב בעומדם על גי המוות.
[2] שרשרת הדורות בתקופות הסוערות, כרך ד, ירושלים תשס"ה, עמ' 17
- לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com